באוויר תחושה של טרום סערה, כמו מטען חשמלי שמחכה להיפרק. אך לעת עתה ממשיכה הרוח הקלה לערסל את השדה ואת הפרחים שמעכסים בתואם, רוקדים יחד כלהקת מחול מיומנת. גבעול יוצא למהלך סולו עוצמתי ועצמאי. הוא רוקד זקוף, לעצמו, בתזזיתיות שמתעלמת מתנועתם המתואמת של יתר הגבעולים. אני קרב אליו. הוא סב על צירו עוד ועוד, קורס על צידו ונמשך אל הקרקע. הוא ממשיך לנוע אל תוככי תלולית תחוחה של חולד. קולות מהוסים של כרסום עולים מהתלולית. הגבעול הולך ונבלע בה, תוך שהוא מצליף סביבו ומסתחרר, מתיז זהרורים צהובים לכל עבר. אני מתקרב ומתכופף, מנסה לאתר את החולד. אך הוא מוסתר, קבור במחילתו. רק קולות הכרסום, רחש רגבים והתנועה המצליפה של הגבעול חושפים את מיקומו. תנועה לא זהירה מצדי והחולד חדל מאכילה. מחכה. כמותו, אני קופא על מקומי וממתין עד שקולות הכרסום חוזרים והגבעול שב לרקוד, להצליף ולהיבלע אל תוככי המחילה. אחרי כעשרים דקות פוסק החרדל מריקוד הסולו שלו, מוטל דומם על גבעולים שכנים לו. מכורסם, חסר שורשים ומרוצע בסימני שיניים. החולד חומק ומעמיק במחילתו. העננים פוערים לועם, הרוח גוברת והגשם שב וניתך.
