שבעת המופלאים

אחר צהריים מאוחרים. השמש מנמיכה לאט ומתכוננת להיאסף לאדמתה. כאקט של חסד אחרון, היא מפזרת סביבה צבעים מוזהבים ורכים, שעוטפים את החצר בדמדומים אדמדמים. בזבוז עף אל עץ הכליל, נוצותיו הצהובות נוהרות מנגה השקיעה. הוא מצרצר במעופו, נוחת על העץ, משתתק לשתי שניות ושב לצרצר. בזבוז נוסף נמשך בעקבותיו ועוד כמה. הם נאספים מרחבי המטע ונוחתים על עץ הכליל, בינות לעלים הבודדים ששרדו את שלכת הסתיו. כל ציפור מתמקמת על ענף אחר ושרה. שישה בזבוזים מצרצרים עתה בעוצמה אל מול חלוני ועוד אחד מצרצר מהחצר של השכנים. אני לא עומד בפיתוי ופותח את החלון. קולות הצרצור כמו המתינו להזמנה וכעת הם פורצים פנימה ומטביעים את החדר בצלילי ניסור רמים ורועמים. הסאון חודר אל תעלות השמע שלי ומערער את יציבותי. אני מתנדנד קלות, הלום מרעש. קולותיהם של השבעה מזעזעים את הקירות, מזדחלים אל תוך סדקים נסתרים, שמשמשים להם תיבות תהודה. הצרצור מתחזק ואין ממנו מפלט. שני עלים ששרדו את השלכת מיטלטלים מהשירה ונושרים. שחרור נמלט והשמש נרתעת ומאיצה את שקיעתה. אני אפוף בקולות הניסור ומוקף בסדקי קיר רוטטים ומתרחבים. פירורי טיח מרחפים. הבזבוזים שוצפי הורמונים ופעורי מקור והם מצרצרים, מזמזמים ומנסרים. השבעה קדים זה לזה בתנועות איום מכניות. כתפיהם נשמטות, כנפיהם מצביעות מטה והזנב מזדקר קלות. השת הזורח נחשף במלואו, מחליף את אור השמש שהתעמעם. שבע שמשות קטנות בוהקות באור זרחני, מהילות את האופק באור סמוק.