אוברדוס

עמק המעיינות

החושים מזדעקים אל מול ריבוי הציפורים, כורעים תחת עומס רב מדי של מראות וקולות ומתקשים לעבדם. אני מתנדנד כשיכור, הלב מפרכס כלב של נרקומן שצרך מנת יתר והגוף צורח במחאה. היכן שרק מביטים נתקלים בעוד ועוד ציפורים. עשרות עגורים, מאות מגלנים ושחפי אגמים, אלפי דיות מתרמקות, סנוניות מנמיכות, זרעיות מזנקות, ברווזים שוחים וחופמאים מדשדשים. עיטי צפרדעים נוקבי מבטים וחסידות שחורות משחקות מחבואים בין אנפות אפורות וכפנים לבנים. חושי השמיעה והראייה מותקפים מכל עבר ועל סף קריסה, הם מפרפרים. אנו מתפתלים בין הרצון לחוות את כולן לבין צמא לכמה מיני מטרה, שחובה לראות, עכשיו כשהגענו עד לכאן. נקרעים בין הַהִתְאַוּוּת לראות ולחוות ציפורים לבין התשוקה לצפר ולהאכיל את רשימת מיני המטרה, ומסכימים על מעין פשרה מאולצת: ריכוז מאמץ בחובות הקטנות ובאווז האפור ואז לתת לעצמנו להיסחף ולטבוע בעושר המסחרר.

ראשונות אמורות לבוא החובות הקטנות. מיכה, עקשן שכמותו, המתין איתן עד שהפך לצפר האחרון שטרם ראה אותן. מין הישג גינס אישי ומעצבן שכזה, שמוציא אותי מהכלים ומאלץ אותי לאלץ אותו להתאמץ איתן שבעתיים. רוני מנווט אותנו עד לנקודה האחרונה בה נצפו כמה מהחובות, אך שדות האספסת הירוקים גבהו ואין לנו מושג איך לאתר אותן. אנחנו מטפסים על המכונית ועל שטוצרים צבעוניים, נמתחים על קצות האצבעות ומותחים צווארים. אך היכן שאנו מביטים נפרש רק מרבד של אספסת ירוקה, שמנוקד פה ושם בשירה של עפרוני מצויץ ובזוג דוחלים שחורי-גרון. צוואר חובה לא מציץ ועין אינה מנצנצת. רוני מכוון בשעמום את הטלסקופ לשדה חרוש ורחוק ושם, בין עשרות העגורים שמגרגרים תפילת בוקר, נחבא גם עגור גוץ, שרק במאמץ מזוהה להיות האווז האפור והמבולבל. ההוא שמשוכנע שהוא עגור ככל יתר העגורים ורועה איתם בשדה. אני גם יכול להישבע שבמקום לגעגע הוא קורא ומגרגר, אך אולי זה רק חוש השמיעה שקרס ומטעה אותי. האווז מנסה למתוח את צווארו מעלה ומעלה, להידמות ככל שניתן לאחד מאחיו המאומצים. כשלהקת העגורים ממריאה הוא ממריא איתם, תופס את מקומו בחץ המתארך, אפור ככל אחיו העגורים, חובט כנפיו כמותם, רק מעט גוץ ביחס אליהם וקצר צוואר. מין עגור מוזר ושמנמן, שחולף ונעלם ביחד איתם.