דילוג לתוכן

נו, מה עכשיו

חיפושי גיבתונים | 14 בינואר 2025

"נו מיכה," אני נאנח, מה עכשיו?" "גיבתון לבן-כיפה," הוא עונה, "אצלי, בהר הרוח." והוא גם מגבה את ההצהרה בצילום מסך מהמצלמה. גיבתון לבן-כיפה משתובב לצד גיבתון צהוב. בדיוק שני הגיבתונים שיום קודם לכן חיפשנו עד כלות הנשימה בגולן סחוף הרוח. עד לשם נסענו ויוק. לא גיבתון צהוב ולא גיבתון לבן-כיפה. רק בוץ ובוץ. ומילא הצהוב שראיתי אי אילו פעמים, אבל לבן-הכיפה? "מה מיכה," אני משתוקק לשאול אותו, "אתה אמיתי? אתה לא יודע כמה אני מחפש אותו? אז מה אתה מוצא אחד בלעדיי ועוד עכשיו, כשאני עייף כל כך? הרי רק אתמול נסענו עד לרמת הגולן לחפש אותו." לאיזה הר נידח, בני רסן, שכולם ראו בו להקה של גיבתונים צהובים מנוקדת בכמה גיבתונים לבני-כיפה. כלומר, כולם חוץ משנינו. שני כישלונות צפריים שאין שניים להם.

טוב, לא שני כישלונות, רק אחד. כי הנה, בדיוק בבוקר שאחרי, כשאני בסיבוב צפרות שגרתי, עוד מת מעייפות מהנסיעה הכושלת לרמת הגולן, מיכה מצלצל וכשהוא מצלצל בשעה כזו אני יודע להיכנס לכוננות ספיגה. ניסיון מר של שנים ושל יותר מדי ציפורים. אז אני עונה בייאוש (מדלג על נימוסים ריקים וברכת שלום): "נו מיכה, מה עכשיו?" והוא מספר לי על הגיבתון לבן-כיפה שמארח חברה לגיבתון צהוב ושניהם מארחים חברה למיכה, ממש בחצר האחורית שלו, בהר הרוח. ועוד הוא מגבה זאת בצילום המסך ההוא, תיפח רוחו. אני שותק שתיקה שניתן לשמוע עד לרמת הגולן. ומיכה, מבולבל, שואל אם אני לא בא אליו לראות את הגיבתון? ואני אומר לו שאם אני אבוא אליו עכשיו, אני אחנוק אותו ואם אני אחנוק אותו, יזרקו אותי לכלא ואם יזרקו אותי לכלא, ייהרס רצף הצפרות שלי וכל כמה שאני מת לחנוק אותו עכשיו, לא שווה להרוס בשביל זה את רצף הצפרות. ומיכה עונה שטוב, שבסך הכל גם הוא מעדיף שלא להיחנק, אז אולי עדיף שאירגע מעט ואבוא אליו עוד יומיים שלושה. "בטח הגיבתונים יחכו לך," הוא מצחקק באכזריות ומנתק.

"נו מיכה," אני נאנח, מה עכשיו?" "גיבתון לבן-כיפה," הוא עונה, "אצלי, בהר הרוח." והוא גם מגבה את ההצהרה בצילום מסך מהמצלמה. גיבתון לבן-כיפה משתובב לצד גיבתון צהוב. בדיוק שני הגיבתונים שיום קודם לכן חיפשנו עד כלות הנשימה בגולן סחוף הרוח. עד לשם נסענו ויוק.

ומאז עברו איזה שבועיים שלושה, במהלכם הקפיד מיכה לשלוח לי מדי פעם צילום מעודכן של הגיבתון לבן-כיפה, לפעמים גם של הצהוב. אך כל פעם שתיכננתי להגיע אליהם סחפה את האזור איזו סערת גשם קצרה ואימתנית ופעם אחת נבטה תקווה ופרחה ואז היא קמלה ושוב פרחה. ועוד יום של גשם ורוח ויום של תקווה ויום של ייאוש. אבל אז בא יום שני והתייצבתי קצר רוח אצל מיכה והוא הוליך אותי בחנות הממתקים שלו, במטעים הללו שמלאים בכל הטוב המנוצה. פרושים קפצו מהזמורות וחוגלות שפופות התגנבו בין הגפנים ואפילו שועל שכב פרקדן, אולי צבה בטנו אחרי יותר מדי ענבים צמוקים. וגם גיבתון צהוב התייצב והוא כל כך יפה עד שהתהפנטתי ושכחתי לצלם. ועוד גיבתון הופיע לשנייה ונעלם בשנייה. נותר כתקווה בלתי מזוהה והזמן אזל ונאלצתי לעזוב, אך נשבעתי לחזור למחרת, לעוד ניסיון נואש.

ועוד גיבתון הופיע לשנייה ונעלם בשנייה. נותר כתקווה בלתי מזוהה והזמן אזל ונאלצתי לעזוב, אך נשבעתי לחזור למחרת, לעוד ניסיון נואש.

ובבוקר המחרת ירח ורוד מטפס מעל להר הרוח ונמס בשמיים תכולים ומשלח אדוות של צבע שליו אל השפלה שמתחילה להתעורר כששנינו מחפשים שוב את הגיבתון ההוא, הנעלם. וגם הבוקר מקפצים הפרושים על ימין ועל שמאל והפעם גם פפיוני שדות מעופפים מהקנוקנות ותיקתוק אדומי-חזה ושריקות של עלוויות וקריאה אחת צרודה של מיכה, "הנה הוא, לבן-הכיפה שלך. שם, על הגדר של המטע," ואני מביט בגיבתון, משתכר מהתרגשות, ומניף את המצלמה לכיוונו. לתעד, אתם יודעים. אך הגיבתון מקפץ אל עץ, מסתתר מאחורי ענף וחושף לי רק את שתו, כלומר ישבנו, ומסביר לי כך מפורשות, מה דעתו עלי ועל כל מאמציי.

גיבתון…
התהום