השמש עושה עמנו חסד אחרון ומופיעה למופע זריחה מפעים, שלוהב באדום ארגמני ומחולל עם להבי טורבינה, שמתקשים להתעורר. באור היום הן תהיינה גדולות ומפלצתיות, אך לעת עתה נוגהות צלליותיהן ביופי סמוק ואדמוני. ולאחר ששיחקה בלהבים ושילחה בן להבות מחוללות, נבלעת השמש במעטה ערפילי וברסיסים של גשם, שכל שנותר לנו הוא לטבוע ולהיטמע בהם ולמרוח עצמנו בבוץ ובלחות וללכת בם לאיבוד. אתנו אובד גם הר בנטל שפסגתו נעלמה ומורדותיו לעתים מבצבצים ולעתים מזומנות יותר נעלמים בערפל. השיחים מתנצנצים בטיפות שמתעבות על ענפיהם ועל עליהם, העצים אינם אלא צלליות אווריריות שמצטיירות בגוונים שונים של אפור והציוצים של הציפורים מתעמעמים בעננים. לא נראה שיש ציפורים רבות, אך ממילא דבר לא נראה ומה כבר ניתן לדעת בערפל הסמיך שעוטף אותנו ואת ההר.
מיכה ואני מועדים על הדרך החלקלקה ומחפשים אחיזה בקרקע ועוגן של מציאות בחלום המעורפל. לירי מופיע ומנווט אותנו מבעד לערפל אל המאגר הקטן ואל העץ הנמוך שעל ענפיו מטפס ומעפיל סתרי ממושקף, גבתו האפרורית המשך מגובנן של הערפל המוכי. הוא חשוף בפנינו, כמו שכח שהוא סתרי ועליו להסתתר. רסיסי הגשם ניתזים מהענפים הטחובים, מחליקים על נוצותיו והוא מתנער קלות ומביט בנו בפליאה רטובה. מיכה ואני מתקשים לכבוש את החיוך, כי שנינו נזרקים בזמן ובמקום, לחורף העתיק ההוא של שנת 1980-1981 ולליפתא שעטופה בערפל חורפי ולשיח הקטן שבין ענפיו מקפץ סתרי שחור-גרון, דומה כל כך לסתרי הממושקף של עכשיו. הערפל הסמיך מוחק את השנים ואת המרחק ומאפשר את התנועה אחורה בזמן ומיכה ואני מצחקקים כילדים המצויים בתחילתם של חיים מלאי חוויות צפרות, כמו ההיא של אז וזו של היום.
