ולאחר הקפה ועוד איזה זרון תכול שמתמרן מעל לשדות, אנחנו מתקפלים ונוסעים הביתה, חולקים חוויות מחגיגות שש השנים. אפילו מיכה מתפעל, אני כמעט ושומע קנאה בקולו. ובצומת קמה, מתקשרת אדוה, אשתו של יואב, וכל כולה וכל קולה שמחה בהישגו. רק מלשמוע את הפרגון שלה קופץ לי רעיון נבזי ואני מתערב בשיחה וזורק לה מילה פה ומשפט שם: "בואנה אדוה, תארי לך כמה מאוחר היית יכולה לישון היום אילולא הרצף של יואב, לא ככה? ובלי הצפרות אולי הוא היה יכול לנסוע עם ליבי, כדי לקנות לה נעליים. למה דווקא את?" ואיזושהי נימה של שינוי מתגנבת לקולה, פתאום היא לא כל כך מפרגנת. אך לצדי מתכרכמים פניו של יואב והוא עושה לי בידיים סימנים לשתוק, אך אני כמעיין המתגבר, זורק לה רעיונות נוספים על ימים מלאים בזוגיות ועל עיתות של פנאי, ונימתה הולכת ומשתנה ופניו של יואב הולכים ומאדימים, הולכים ומתכרכמים, נראה לי שהפעם הוא ממש, אבל ממש כועס עלי.
מיכה שותק מאחור, מבין שהדבר האחרון שהוא צריך בחיים זה להיכנס בין שני הניצים האלה, שמלפנים. אך לי דווקא די נחמד, כי אני מתחיל לדמיין איך נשבר ליואב הרצף ואני מעפיל למקום הראשון והופך לאלוף המרצפים. רק שאז יואב מתעשת, צועק לאדוה שהוא מתנצל, אבל שהקליטה משתבשת "ונדבר כשאגיע הביתה." הוא מנתק את השיחה, עוצר בשול הדרך ובלי להעיף בי מבט מטלפן לקטי, אשתי. היא עונה ואני מצטנף בתוך עצמי, מדמיין כבר את המשך השיחה.
