דילוג לתוכן

פלאפל

פלאפל בעבור חובה | 19 בדצמבר 2024

כפר רופין

ואחר כך, לאחר שהחובות התממשו, נאלם אמיר דום, או נכון יותר הפנה אותי להסתייגויות ולאותיות הקטנות וליתר ביטחון גם סינן אותי והעמיד פנים שמעולם לא פגש אותי, בטח שלא הבטיח את שהבטיח. ותבינו: רק שעה קלה קודם לכן, כולו אחוז התרגשות ועוויתות של החיפוש אחר החובה הקטנה, הוא הבטיח הרים וגבעות, הודיע ברבים שאם רואים את החובה אז הוא מזמין את כולם לשווארמה, ממש ככה. את כולם. ואני בכלל צמחוני, אז ביקשתי פלאפל. זול יותר, לא? ואמיר מתרווח לו במושב האחורי ועושה תנועה רחבה עם היד, במשמע: אל תדאג, עליי.

ואני רק שומע פלאפל חינם ומיד אץ רץ לאתר את החובה (לא שחסרתי מוטיבציה קודם לכן, אך בכל זאת פלאפל חינם! בשבילי!!!). אני חוצה עם רוני את העמק מצפון לדרום וממערב למזרח וכרגיל מתחיל הייאוש להימרח על פניי, רק שאז אמיר ודודו ודודי קוראים לנו לאיזה שדה ירוק שבמרכזו מפציע ראש, מזדקף ומתכופף, מופיע ונעלם: אווז לבן-המצח, שגם אותו חיפשנו לא מעט. ואני מודה לשלושתם ומוודא עם אמיר שההבטחה בעינה עומדת, כי עם כל הכבוד לאווז, בכל זאת החובה היא החביבה האמתית. ואמיר, עדיין אחוז באותן עוויתות של אין חובה, חוזר על התחייבותו ומעגן אותה באותה תנועת יד רחבה: אל תדאג, עליי.

ואני מודה לשלושתם ומוודא עם אמיר שההבטחה בעינה עומדת, כי עם כל הכבוד לאווז, בכל זאת החובה היא החביבה האמתית. ואמיר, עדיין אחוז באותן עוויתות של אין חובה, חוזר על התחייבותו ומעגן אותה באותה תנועת יד רחבה: אל תדאג, עליי.

אווז לבן-מצח

ואני, ריר נוזל מפי, תופס את רוני וביחד אנו מקיפים את השדות של כפר רופין פעם ועוד פעמיים ושוב איזה שלוש פעמים נוספות. והשדות זרועים באספסת והשמיים זרועים בזרעיות ובסנוניות ובאלפי דיות דואות ובעיטי צפרדעים שמטילים עלינו צל. אך זו החובה שאנו מתאווים לה וזו היא שאינה וזה הייאוש שנמרח על הפנים (וממלא את הקיבה). רק שאז, כמו עם האווז, דודי מתקשר וקורא לנו, כי שתי חובות קטנות צמודות לו לרכב ורוני ואני דוהרים במשעולים ובשבילים וענני אבק מיתמרים למרות כשכבר דצמבר, כי גשם אין. והנה האוטו של דודי ודחוקים בו גם דודו ואמיר וההבטחה ההיא (עם תנועת היד הרחבה) לפלאפל חינם. ואנחנו עוצרים מאחוריהם ומשמאל להם שתי חובות קטנות מפלסות דרך בשדה אספסת, רועות בו ולוחכות ממנו. וכמו האווז, ראשן עולה ויורד, עולה ויורד. מפציע ונעלם, מציץ ומסתתר. והן חומקות ימינה ופונות שמאלה, מתרחקות ומתקרבות והאספסת מרשרשת לתנועתן. ואני כל כך מאושר. לא ברור לי אם מאושר יותר בשל החובות שהתממשו, או בשל הפלאפל שאוטוטו עומד להתעכל. אך בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי ומתקשה להגיע למסקנה, אמיר נבהל כנראה (תאוותו לחובה כבר מומשה), כי פוף: האוטו שלהם נעלם ואיתו גם ההבטחה לפלאפל חינם, ומותיר אותי ורק חצי תאוותי בידי. דמעות מתחילות להתגלגל על לחיי ורוני מנסה לנחם אותי וגם רמי ושלומי ניגשים לאוטו ומנסים להבין איך זה שאני נדכא כל כך, כששתי חובות חביבות מסתובבות לידי, ואני מתאמץ בשבילם ומעלה על שפתיי קמצוץ של חיוך.

ואני, ריר נוזל מפי, תופס את רוני וביחד אנו מקיפים את השדות של כפר רופין פעם ועוד פעמיים ושוב איזה שלוש פעמים נוספות. והשדות זרועים באספסת והשמיים זרועים בזרעיות ובסנוניות ובאלפי דיות דואות ובעיטי צפרדעים שמטילים עלינו צל.

חובות קטנות

ואני מתקשר לאמיר, אך הוא מסנן אותי, כאילו לא מכיר אותי בכלל. ואחר כך, כשהוא חוזר אליי (כנראה שגם תאוותו לשווארמה התממשה), הוא מיתמם ואומר שבכלל לא התכוון וגם אם התכוון, הרי שלא לכולם התכוון והוא מתנצל אם הבנתי לא נכון, ובכלל מה אני רוצה, אפשר לחשוב שאני איתרתי את החובות (ובזה הוא קצת צודק). וזהו, מנתק. ואני נקרע בין השמחה על החובה שהופיעה לבין האכזבה על הפלאפל שחמק ורוני מתמלא רחמים ומזמין אותי לפלאפל ועוד מקנח בעזניה שחורה שמשוטטת לה מעל לכלא שאטה.

חובות קטנות