מגיע רגע בחיי כל אדם (טוב, לא כל ולא בדיוק אדם), בו עליו להכריע בין חֻבָּה קְטַנָּה לכעס גדול על מיכה. דילמה לא קלה. כי חובה קטנה תהיה לייפר נחשק במיוחד אך מאידך, מאז שהמיכה הזה איתר לי קיכלי סהרון, כמעט ונגמרו בי הסיבות לכעוס עליו. וכמו שיעיד כל פסיכולוג מתחיל, במבנה אישיות כמו שלי היעדר סיבות לכעוס על מיכה הוא מצב בלתי בריא בעליל. אז חובה קטנה או סיבה לכעוס על מיכה? חובה או מיכה שנשבע בהן צדקו שכדאי לצפר היום בנגב הצפון-מערבי, כי יש שם מלא ציפורים "ובחיי"—כך הוא מבטיח—"שעוד נאתר את החובה הבאר שבעית ההיא," שנעלמה כמו בלע אותה הלס. לגבי החובה אני די סקפטי. אני יודע שהוא מוכר לי לוקשים כרגיל, רק כדי לראות אותי מתוסכל וסובל. "כי מהי צפרות"—כך הוא ממשיך ומצטט איזה אידיוט מהעבר—"אם לא סבל נורא ומתמשך?" אז הלב רוצה צפונה לחובה הקטנה והראש אומר "תהיה פיקי וסע דרומה ללקט סיבה מחודשת להתעצבן."
וכמו שיעיד כל פסיכולוג מתחיל, במבנה אישיות כמו שלי היעדר סיבות לכעוס על מיכה הוא מצב בלתי בריא בעליל. אז חובה קטנה או סיבה לכעוס על מיכה? חובה או מיכה שנשבע בהן צדקו שכדאי לצפר היום בנגב הצפון-מערבי, כי יש שם מלא ציפורים
