דילוג לתוכן

סנונית לבנה

סנונית רפתות לויציסטית | 19 באוקטובר 2024

שדות חולדה

גלגל החמה מנמיך אל האדמה והוא גדל, מתעגל ומזהיב. צובע את השדות של חולדה בגווני שקיעה חמימים, גם את הלהקה הצוהלת של סנוניות רפת. חצי צינת סתיו משתלטת על צאת השבת. האור דועך והולך, אך ממשיך לצוף מעל לשדה הכותנה הקצור. שיירים צמריריים של הלקטי כותנה מוטלים לבנים בין הרגבים, מחזירים את אור השקיעה, מעצימים אותו ומתעצמים איתו. הסנוניות מתגפפות עם קרני השמש האחרונות, מתעלסות איתן וגבן השחור מתנצנץ בברק מתכתי. הקרניים מחליקות על גופן בעוד הן מחליפות זוויות וגבהים, משנות מהירויות ותדרים של שריקה. גולשות על הקרניים מטה, מעפילות איתן מעלה, מתענגות על מגען. נמנעות בלהטוטי תמרונים מהתנגשות ברגבי האדמה החומים, שלעתים מתלטפים בקצות הכנפיים המחודדות. ושוב ושוב הן פוערות מקורים, לשרקרק ולבלוע חרקים. הילולה של סוף היום.

גלגל החמה מנמיך אל האדמה והוא גדל, מתעגל ומזהיב. צובע את השדות של חולדה בגווני שקיעה חמימים, גם את הלהקה הצוהלת של סנוניות רפת. חצי צינת סתיו משתלטת על צאת השבת. האור דועך והולך, אך ממשיך לצוף מעל לשדה הכותנה הקצור.

סנונית רפתות לויציסטית
באכילה

אני פוסע בין הסנוניות, נושם את השקיעה, את הצבעים ואת ציוצי הנחליאלים, שמגיעים ממערב במעוף גלי ועייף. ימי נדידה. להקות רועשות של קאקים ושל דררות עושות דרכן בכיוון ההפוך, אל עצי הלינה שלהן, אי שם ממערב לחולדה. שחרור שר שיר של ערב. רימונים מתעגלים על העצים במטע, אדומים ועסיסיים, מוכנים להיקטף. דאה מפטרלת מעל למטע, משחרת אחר ארוחה אחרונה בטרם יטביע הלילה את היום ויכריע גם אותה. שריקות אזהרה של נברנים מבועתים מתערבבות בשריקות שמחה של הסנוניות וברעמי הנחיתה של שני מטוסי קרב שקרבים לנחיתה. גופיהם כסופים ומתכתיים, מתנצנצים באור השקיעה. כמעט ומשדרים שלווה. שני מסוקי סער ממריאים וממהרים צפונה בטרטור להבים. שגרת מלחמה, שאינה שובתת גם בשבת.

עוד חולדאים יוצאים אל השדות, מוליכים כלבים או מולכים על ידי ילדים מהופנטי שקיעה. אב ובנו רצים, ריאותיהם מתמלאות במשק כנפיהן של הסנוניות, ברעמי המטוסים, בשגרה הבלתי סבירה הזו. אני פוסע עמוק יותר אל תוך ענן הסנוניות, נותן לעצמי לטבוע בשחור המתכתי שלהן ולשכוח מהעולם. הבזק לבן מושך את עיניי. אני מתקשה להבין את מהותו. האם נצנוץ שחמק מהשקיעה, או קרן אור מתבדחת. אבל ההבזק נוהג כמו כל הסנוניות. עף כמותן, חומק כמותן מהרגבים, משנה מהירויות, גבהים וזוויות. מתענג כמותן על מגע האור הדועך בנוצותיו. סנונית לויציסטית. כמעט כולה לבנה, רק הגחון מעט אדמדם. מעופפת כמלאכית, כהבהוב של תקווה שגלש לכאן בטעות על אור השקיעה.

הבזק לבן מושך את עיניי. אני מתקשה להבין את מהותו. האם נצנוץ שחמק מהשקיעה, או קרן אור מתבדחת. אבל ההבזק נוהג כמו כל הסנוניות. עף כמותן, חומק כמותן מהרגבים, משנה מהירויות, גבהים וזוויות. מתענג כמותן על מגע האור הדועך בנוצותיו.

אור מלטף

עם סנונית רגילה, כמעט כמו צל

הסנונית סובבת אותי, חגה סביבי במעגלים רחבים, בין יתר הסנוניות. כמותן, אך מובחנת מהן. מעט רצינית מהן. כשהיא מול השמש השוקעת, עובר האור דרך אברותיה חסרות הצבענים ומבעיר את שקיפותה בלבן בוהק. היא נשקפת אז על רקע הרגבים החומים, בולטת מיתר הסנוניות הכהות. כשהשמש בגבה היא מחזירה את אורה, זורחת בלבן שמנוגד לזהב השקיעה. וכך היא ממשיכה להתעגל סביבי ובין יתר הסנוניות, מרצדת בין לבן בוהק ללבן בוער. מהירה כמו יתר הסנוניות וצדה כמותן. כמו אין הבדל בינה לבינן. רק הצבע החייזרי הזה, המלאכי, שממלא אותי בתקווה, גם את יתר החולדאים והחולדאיות שעוצרים לידנו, נפעמים מהמראה.

עוד זוג מטוסים מרעים, ממריא וממהר מערבה אל אחת מזירות הקרב המתרבות. השמש נושקת לקרקע, מציתה להבה בסנונית המלאכית וממשיכה מטה, להיעלם מתחת לקו האופק. היעלמה מזמין את האפילה, שעולה ועוטפת אותנו באיטיות. צינה. הסנוניות מתמעטות ומשתתקות. המלאכית שלי מהבהבת באור הדועך כתקווה שוככת, ואובדת בעלטה.

על רקע שמיים
על רקע רגל