טקס חניכה

כעת הם חמישה בזים ועוד חמישה צללים ואין יקום ואין קיום מלבדם. סחרור אחרון והם נפלטים מהמפל למרחבי המדבר, נעלמים במרחביו. היעדרם משיב אותנו לחיים ומחזיר את הבלי העולם למפל הנידח. מטוסי קרב שבים ממשימה, זוג מטיילים מברכים אותנו לשלום, שריקה של טריסטרמית ועוד מטוסי קרב שיוצאים למשימה. אני תוהה אם רעש המטוסים נכח כאן כל הזמן ולא שמנו לב אליו, כי נבלענו בשקט המלכותי של הבזים. או שבאמת רק עכשיו הם המריאו ורעם מנועיהם מחריש את השקט המדברי. גם שברי הזיכרון של הטיול מלפני שנה פולשים למפל והם משוננים ומכאיבים. כי בשבעה באוקטובר ההוא הייתי עם קטי. ממש כאן. אותו זוג בזים שחורים, פירחונים אחרים. אני מקווה שהם, בניגוד לרבים אחרים, עוד בחיים. לאט לאט הבנו אז מה מתרגש על העולם שמחוץ למפל ומעבר למשפחת הבזים וקמנו כבדים ועזבנו אותם אל יקום מאיים.

שנה ושוב מתמלא האוויר בקריאות הבזים ושובם מגרש את שברי הזיכרונות, מחזיר אותי לכאן ולעכשיו. מסע ציד מוצלח. אחד הפירחונים נוחת עייף לנוח בין חגווי המפל. השניים האחרים רודפים אחרי אחד ההורים, שציפור אחוזה בטפריו, שמוטה. פקעת בזים הדוקה ומסתחררת. שני ההורים וזוג האחים שנאבקים זה בזה על תשומת ליבו של ההורה ועל קרעי הציפור הטרופה. לעתים הם פקעת צפופה, לעתים טור עורפי ומהיר של ארבעה בזים שצוללים או נוסקים בשיירה. הם מתפזרים ומתכנסים. טפרים נשלחים קדימה והצידה. אחד האחים הודף את השני, מכריע אותו בקרב על ליבו של ההורה ועל בשר הציפור, והנה נפתחת באוויר תפרחת של נוצות בהירות ומרוטות. השמיים מתמלאים בהן והן נושרות לאט לאט ומהתפרחת בוקעים ארבעת הבזים והם מהירים מהירים ורק הלב המאיץ שלי מתחרה במהירותם.

הפירחון השלישי ממשיך לסרק באדישות את נוצותיו ולנקות את טפריו. אולי משיירים של דם ונוצות. שתי סנוניות מדבר נסחפות למפל ונמלטות ממנו, לפני שתיפולנה טרף לפעלולי הבזים. שני יעלים זכרים פוסעים באדנות על הקיר התלול, מתקרבים לבז, חסרי חשש. ממשיכים ומתרחקים. מטר של קולות שרקרקים והפירחון נדרך, מתנער, פורש את כנפיו ומזנק אל התהום. הוא משתכר משריקות השרקרקים, אך מסתפק בציד שפיריות. הוא פולח את המפל מצד לצד, משנה גבהים, עולה אל השמיים התכולים, יורד אל צילם של הקירות הקניוניים. שוב ושוב הוא מקיף את המפל, בין צולל לגולש לדואה לעף.