למשל, את טוביה חולב מאיזו בריכה נסתרת שלל ציפורים מעניינות. אני עוצר לידו, אבל לפני שאני מספיק להתעמק במלאכתו, אני מרחרח במרחק את החבורה מאתרת מירומית שחורה במאגר צמרת. אני סוחט מטוביה הוראות כיוון למאגר, מעמיס צפר צעיר שעוד לא ראה מירומית שחורה מימיו ובגדלות נפש דוהר איתו ולוקח אותו לאיבוד בכל רחבי העמק. אחרי רבע שעה כזו, במהלכה הוא מתייסר ביסוריי לייפר נמוג, אומר לי הצפר הצעיר בייאוש שבשביל המאגר כדאי אולי לפנות ימינה. אני אומר לו בכעס שבטח ושאני יודע ומה הוא חושב לעצמו, ושובר את ההגה ימינה ושתי דקות אחר כך עוצר בחריקת בלמים ליד המאגר. יש מעליו כמה מירומיות. אחת מהן היא בטח השחורה. אבל לכו תזהו מירומית שחורה בצבעי חורף. לא, באמת! לכו תזהו מירומית שחורה בצבעי לבן ואפור. אולי, ביום טוב, יש לה איזה כתם נמרח במורד הצוואר ומקור קצת אחר. איך אחר? שאלה מגעילה. אני זורק לחיים הצפר שזו המירומית ההיא, מוודא שהוא לא מצליח לצלם כדי שאיזה חכמולוג לא יפריך לי אחר כך את הזיהוי ומזהה את החבורה מעליי. הם ליד טוביה, שאולי ניסה להסביר לי אז, שיש לי מתחת לאף מירומית שחורה. ואכן מעליהם מעופפת ציפור שהם נרגשים לצלם. עכשיו אני צריך להחזיר את חיים לנקודה ממנה חטפתי אותו בגדלות נפש, הנקודה שנמצאה בדיוק מתחת למירומית השחורה, שנחה עכשיו לצד מירומיות אחרות. כמו שאמרתי: צפר על.
אני נשבר, מתכופף וממלא אגרוף בחופן חצץ. צפר צפר, אבל רבאק. צריך להעיף מפה את החצוצרן. רק שאז מיכה צועק בשמחה, "תראה פיקי, חצוצרן חרמון!" ואני מוחה דמעה שנקווית בזווית עיניי, בגלל הרוח או בגלל הפער המצטמצם, ונופל על כתפיו בשמחה מעושה: "יו, מיכה, מזל טוב! סוף סוף חצוצרן. איזה לייפר כייפי, מגיע לך, באמת שמגיע." מאחורי גבו מגחך לי התהום הסורי, ואני יודע שלא תאמינו—אפילו אני לא מאמין על עצמי—אבל לא דחפתי את מיכה לתהום! טוב לב ארעי שכזה. באשמת דלילות החמצן, או הרוחות המקפיאות והמחורבנות האלה.
