הבסיס שניסיתי לדחות מופיע מעבר לאחד הסיבובים. אני מאט ועוצר בין מכוניות נוספות של הורים. שחף מתעורר ומכתף את הנשק ואני יוצא לחבקו. מדיו עוד לחים מהכביסה המהירה. הוא אומר לי שזה שטויות, מחזיר חיבוק מהיר, מנפנף אותי לשלום ונבלע מאחורי השער. אני עומד עוד כמה דקות ובוהה בשער שנסגר ונפתח לבלוע בתוכו עוד ועוד חיילות וחיילים חמורי סבר, ונזכר בימים ההם של מלחמת המפרץ ושל רצועת הביטחון ומנסה להבין אם זה מה שחשב אבי, בעת שהפקיר אותי בשערי הבסיס ההוא. אני מתנער מהשרעפים ונזכר, שעם כל הכבוד לארבעה שחרורים ולזוג מיינות ושעם כל הכבוד לתמונה הגדולה ההיא של המלחמה המתרגשת ובאה עם נחילי כתב"מים וטילים כבדים, אני רוצה להספיק לצפר עוד פעם או פעמיים.
אני נוסע הביתה, אל שדות חולדה, עוצר במכולת לחדש מלאי של מים ולחמים ובחנייה של הבית מכתף את המשקפת ויוצא לסיבוב היומי, תחת שמיים של מטוסי קרב רועמים ונוחתים. סנוניות רפת ומערה מתמרנות בין שובלי המטוסים, צוצלות מהדסות על המרצפות, ירקונים שרים וחוחית נבלעת בין הקוצים. שעה חולפת והשמש ההיא, שעינתה למוות את העננים, עושה גם בי שמות ואני נמלט הביתה אל קטי וענבר שנרדמו, ואל הטלפון מנגה שמודיעה לי שהם אורזים לכמה ימים ובאים, "מה זאת אומרת מי, אבא? חיים, נימרודי ואני." ואני נזכר בפרוטוקול המלחמה וששחף נעלם, אז ברור גם שחיים מופיע. עם השמחה הבראשיתית, הזנב המכשכש, ניעור הראש הלביאי ומפלי הריר שהוא יגיר מאושר. לא חלילה בגלל שהוא בעד מלחמה או אלימות. זה רק הליטוף ממני וחריץ הגבינה הצהובה שאגניב לו בהטעיה מתחת לאפה של נגה. וכשאני חושב על זה ככה, מה באמת רע?
