דילוג לתוכן

זהב בביוב

בוקר בביוב בית קמה | 29 באוגוסט 2024

מרוב עייפות עופפו ממני המילים וסרבו להתחבר ולצייר את המראות של אותו בוקר בביוב בית קמה. הגוף יָגֵעַ עַד-לֹא-יָדַע והמילים משרכות הברות ומסרבות להישמע לראש שמתקשה לייצר מחשבות. רק בבואות לא ברורות מאותו הבוקר וחילופי טיוטות עם מיכה. אולי נצליח לייצר מהן זיכרונות. בערב אני נופל לתהומותיה של תרדמה ברוכה ונטולת חלומות וכשאני ניעור למחרת היום, מרוחות המילים כענן סתווי והן מתאימות כך. כי כעת, כשאני מאושש, אני מזהה במילים המרוחות את מריחת הצבעים שמשלה בביוב בית קמה: התכלת המלוכלכת של מי השופכין וזהב השלף לאחר שנקצרה הקמה. התכלת הצחה והצלולה של שמי הבוקר לפני שהוכרעו ביקוד החמה והירוק העמוק של מטעי הפרי. ובתוך כל אלה ארבע מירומיות; שתי לבנות-לחי ושתי לבנות-כנף. נגיעות מלאכיות על פניה של צחנת הביוב, מעבר ליריעות הפלסטיק שמשתפלות אל המים המעופשים ומשקעי הבוצה. מעל לירוקת מבאישה וקנים שעולים ומוריקים, מנוקדים בצהוב הנדידה של נחליאלים צהובים.

בערב אני נופל לתהומותיה של תרדמה ברוכה ונטולת חלומות וכשאני ניעור למחרת היום, מרוחות המילים כענן סתווי והן מתאימות כך. כי כעת, כשאני מאושש, אני מזהה במילים המרוחות את מריחת הצבעים שמשלה בביוב בית קמה: התכלת המלוכלכת של מי השופכין וזהב השלף לאחר שנקצרה הקמה.

מירומית לבנת-כנף צעירה
מירומית לבנת-כנף

ועכשיו, לאחר השינה העמוקה, אני מרסן את המילים ורותם אותן לצייר את האופן בו מעופן המעודן של המירומיות נרקם לבוקר ביובי. טיוטות של זיכרון מתגשמות לארבע מירומיות שצפות בצבעי שחור, לבן ואפור, מעופפות לפני עייפותי, מפנות בה נתיב לחמוק ממילותיי הנמלטות ומרפרפות בחופשיות מעל לתכלת המלוכלכת של הביוב, בתוכה של תכלת הרקיע הצחה. משנות באלגנטיות כיוון וגובה, קצות כנפיהן נוגעות לא נוגעות בפני המים. אשליה של אדוות מתפשטות. הן נוסקות, עוצרות באוויר בכנפיים פרושות לרווחה וזנב פרוש כמניפה. להרף שמתמשך כנצח הן קופאות על מעופן, צפות מעל לביוב, תלויות בין מים ושמים. על רקע השלף המוזהב הן נראות כנחושת מרוקעת של מלאכים מרקיעים. רק מקורן ועיניהן נעות מצד לצד, מקימים לחיים את התחריט. מבטן חודר את עכירות המים, מפענח את צפונותיהם ומאתר בהם שלל אפשרי. הן סוגרות את הכנפיים ומצמידות אותן לגופן וכך שוקעות מטה באיטיות, עוצרות ומתייצבות מעל למים. מרחפות מעליהם. ראשן נזרק מטה ואחורה ומקורן נשלח עוד מעט מטה, חורש תלמים על פני המים העכורים, סוגר על ראשו של רֹאשָׁן ושולה אותו ממי הביוב. טיפות מזנקות מעלה אחריו, כמו מנסות להשיבו למים, לשחררו מאחיזתה של המירומית. לשווא. זנבו של הראשן מתבדר ברוח הקלה, משתלשל מטה מהמקור ומתפתל בשיירי חיות שעוד נותרו בו, לפני שהוא נבלע ונעכל.

ובינתיים הומה הבוצה מחופמים רבים, מִתְחַיָּהּ בצחקוקי ביצניות ובשריקות של חופמי צווארון. חופיות קטנות וחופיות טמינק טרודות בלאכול, למלא את מאגרי השומן לפני שתמשכנה בנדידתן. חופמי הצווארון מתרוצצים, רודפים זה את זה ושוקעים בהתנצחויות מיותרות. הם מגבננים את גבם וכאותם אבירי טורנירים של ימי הביניים מסתערים אליי קרב, עטויים בשריון נוצותיהם וברמחי מקוריהם ששלוחים לקרוע בבשר יריביהם. קריאות סיקסקים מתפרצות כשאגות של קהל משולהב. רעמי ההתנגשות של החופמים הנלחמים משתלבים ברעמי ההתפוצצויות מעזה ובמנועיו המטרטרים של מטוס תובלה כבד. חופיות קטנות וענוגות נסות מנתיבי ההסתערות של החופמים. מפה סבוכה של עקבות רגליים זערוריות. בתבהלתן משירות החופיות נוצות פורחות וטופפות מפוחדות אל פינות מרוחקות ובטוחות.

טיוטות של זיכרון מתגשמות לארבע מירומיות שצפות בצבעי שחור, לבן ואפור, מעופפות לפני עייפותי, מפנות בה נתיב לחמוק ממילותיי הנמלטות ומרפרפות בחופשיות מעל לתכלת המלוכלכת של הביוב, בתוכה של תכלת הרקיע הצחה.

מירומית לבנת-לחי
מירומית לבנת-כנף צעירה
חופית קטנה

המירומיות מתמידות במעופן המלאכי והאיטי, מתעלות מעל למלחמתיות הארצית של החופמים, לעיפושם של השפכים ולגמלוניותו של מטוס התובלה. כנפיהן כמעט ונושקות לצבי הביצה שניצבים דוממים על צינורות השאיבה, צווארם מתוח מעלה, נחיריהם יונקים בתאווה קדמונית את צחנת הביוב. זרון סוף קרב מהשדות וגולש אל הביוב, מפריח תמירונים ולוחמים ומבריח משפחות של טבלנים. זוג מריות נוסק ונמלט. משק כנפיים של יונים נסערות, סופית רצה על המים להסתתר בקנים וסיקסקים נזעמים ממריאים לגרש את הזרון הרעב. צפצופים שורקניים של ארבע המירומיות המעופפות. הן מתמרחות בגווני הזהב שסביב לביוב, נמלטות מהזרון הנסוג ונשבות ברסן מילותיי ששבות אליי.

מירומית לבנת-כנף צעירה
מירומית לבנת-לחי