דילוג לתוכן

פעם אחרונה

צפרות מוקדמת מדי  | 16 באוגוסט 2024

זה קורה קצת אחרי יבנה. בדרך חזרה מעוד צפרות מיוזעת וחסרת ריגושים מיוחדים (זאת אומרת למי שלא מתרגש מאלפי חופמאים בנדידה, בזריחה ובצחנת מתקני טיהור שפכים). אני מתפרץ וצועק על יואב שזו פעם אחרונה שאני בא איתו לצפרות ושהפעם אני מתכוון לזה. שאין מצב ששוב אני מצטרף אליו בשעות הלא שפויות שלו. "ובשביל מה הייתה השעה הזו? תגיד לי בשביל מה. בשביל הצחנה הזו של אגני ההחדרה והציפורים החששניות הללו, שצווחות עליך באזהרה כבר ממרחק של קילומטר? אז זהו יואב, פעם אחרונה שבאתי איתך." יואב ולולה מחליפים מבטים מחויכים, דרך הראי שמעורפל מלחות שהתעבתה. הם מנוסים מעשרות הבטחות קודמות שלי, יודעים שבסוף אני תמיד זוחל חזרה. כמו סמרטוט. לא, לא כמו סמרטוט. יש לי כבוד עצמי וכבוד לשפה העברית. אז אני זוחל חזרה כמו סחבה. הם מתגלגלים מצחוק, לא מבינים שהפעם זה אמיתי, שאני מתכוון לזה ושבשבוע האחרון הצלחתי לגדל עמוד שדרה. אז הבוקר זו הייתה הפעם האחרונה בהחלט. בי נשבעתי. שבוע הבא שוב אשב על הגדה של מאגר רבדים ואתנמנם מול מעופן של מירומיות מהירות.

אחרי שלולה מסיימת להתפקע מצחוק, היא מניחה על זרועי זרבובית לחה, מרגיעה אותי ומבקשת במבט מתחנחן שאפסיק לצעוק ואתן לה להירדם. כי גם היא התעוררה לפנות בוקר ובניגוד אליי היא לא שירכה רגליים בעצלתיים (עם טלסקופ, כן? ומשקפת. ומצלמה. וטונות של עייפות וליטרים של זיעה). היא ניהלה על הדיונות מרדפים אחרי רוחות רפאים של ריחות, שהותירו אחריהם חזירים ותנים. אז היא מאוד מאוד עייפה עכשיו, "ואנא ממך."

יואב ולולה מחליפים מבטים מחויכים, דרך הראי שמעורפל מלחות שהתעבתה. הם מנוסים מעשרות הבטחות קודמות שלי, יודעים שבסוף אני תמיד זוחל חזרה. כמו סמרטוט. לא, לא כמו סמרטוט. יש לי כבוד עצמי וכבוד לשפה העברית. אז אני זוחל חזרה כמו סחבה.

תמירונים
תמירונים

אני מת על לולה, אבל עכשיו אני מרוכז בעצבים שלי ולא אכפת לי מהעייפות שלה. והביטחון העצמי הזה של יואב מרתיח אותי אפילו יותר. אז אני צועק עליו, מטיח בו הבטחות ושבועות ונדרים וגם איזו קללה או שתיים, כחותם סופי ומוחלט. והוא? אפילו לא מנסה להרגיע אותי. נוהג במהירות המסחררת שלו ואומר לי שאולי כדאי שאפסיק לצעוק ושאסתכל לשם, על חוט החשמל. ואני לא מבין מה הוא רוצה ממני. יש שם שבעה עורבים אפורים, בדיוק כמו אלה שמחכים לצעוק עלי בבית. והוא: "תסתכל קצת שמאלה מהעורבים." רק שבינתיים האוטו ממשיך להתקדם והקצת שמאלה של יואב הופך להרבה שמאלה, ואני לא רואה כלום. אז יואב עוצר בצד הדרך, מבצע סיבוב פרסה מהיר וחוזר באיטיות לכיוון יבנה. מאחורינו מצטברת שיירה איטית ומצפצפת. אני משתתק, סורק את חוטי החשמל ומבחין בנקודה. "נו יואב, ציפור רחוקה. אז מה. לא היו לנו מספיק כאלה הבוקר?" "תסתכל טוב פיקי. כזה בדיוק חיפשת כל הבוקר." ואני מסתכל ומסתכל ויואב מתקרב ומתקרב ובסוף נובטים בי הזיהוי וההבנה, ואני מהמהם באומללות, שכן, נכון, זה חנקן שחור-מצח, אבל שבטח גם אני הייתי רואה ומזהה אותו, אם יואב לא היה מעצבן אותי כל כך.

ויואב לא טורח לענות לי. בשביל מה לו להתאמץ? אנחנו ממשיכים עד מזכרת בתיה, שם מחכה לי המכונית שלי. עייפה. וכשאני יורד אני שואל, "אז מה? חמש וחצי מחר?"

חנקן שחור-מצח