מיכה ואני מנמיכים בגדה. יורדים בה אל עבר פני המים. הרעש מכביש 6 שוכך ומשתתק. העולם ההוא נעלם ולפנינו מתגלה עולם פשוט יותר, מזמין: מאגר, גדות, שמים רחבים ושדות. המוני ציפורים שוחות, נוברות ומעופפות. נימפות חרגולים מנתרות. הצמחייה רוחשת בהן. גם עלינו הן מטפסות. במרחק נראים הבתים והרפתות של קיבוץ רבדים. קטנים ושקטים. כמו בתי בובות לא מזיקים. החדשות נדחקות ומודחקות והמבטים המפלבלים והאומללים של הדגים במקוריהן של הלבניות והשחפיות נראים כמו צרות זרות. הסכסוכים כאן מקומיים, יומיומיים. קיומיים אמנם, אך לא באמת מאיימים. לא עלינו מכל מקום. מעין כיסאות מוזיקליים סביב הנקודות הטובות יותר לדיג. אנפה אפורה נוחתת ומגרשת לבנית קטנה, שמגרשת אנפית סוף, שנמלטת נסערת. נוצותיה סתורות וסמורות, כמו באיום ריק. כי על מי תאיים הקטנה. אך היא משכילה להוציא את תסכולה על סופית מפוחדת, שממהרת לשחות אל בין צמחי המים הצפים. טבלן גמדי מצטמרר, מתנער וצולל להינצל מחימת חבטותיה של האנפית. היא טופחת בכנפיה בסיפוק, מנפחת מעט את החזה, מותחת את צווארה עד לגבול האפשר ונובחת בגאווה על אנפה ארגמנית שלא מתרשמת במיוחד. האנפית שכחה את הלבנית ואת ההשפלה. יש לה עכשיו נקודה משלה ושוב היא עסוקה בדיג. מרבד צמחי המים מלא בשיכולי מקום כאלה. אנפות שמחליפות לבניות, שמחליפות אנפיות. מגלנים נוחרים וסופיות נמלטות. אחת מהן ממריאה אל גג של מסתור צילום נטוש ומחריציו היא שולה פרוקי רגליים.
הסכסוכים כאן מקומיים, יומיומיים. קיומיים אמנם, אך לא באמת מאיימים. לא עלינו מכל מקום. מעין כיסאות מוזיקליים סביב הנקודות הטובות יותר לדיג. אנפה אפורה נוחתת ומגרשת לבנית קטנה, שמגרשת אנפית סוף, שנמלטת נסערת. נוצותיה סתורות וסמורות, כמו באיום ריק. כי על מי תאיים הקטנה.
