טבלן קרב בשחייה. אחריו ממהר אפרוח זעיר וליצני. הם נעלמים ומופיעים מעבר ליער הלכידים, מגיחים ממנו ונבלעים בו. ההורה עוצר, מאפשר לאפרוח להדביק אותו. הם מחככים מקורים. האפרוח מותח רגל וממהר לזנק אל גבו של ההורה ולהתכנס בכסת נוצותיו. כבמקלט. רק ראשו מבצבץ, לפעמים אף לא זה. רק קצה מקורו ונצנוץ סקרני של עין קטנטנה. הטבלן נסחף על פני האדוות שהוא יצר. צף בשלווה. בבואתו נצמדת אליו. הפוכה. טיפות תפוסות בנוצות, מנצנצות. שוב הן לכדו את השמש וכולאות אותה בתוכן. היא מתדפקת על דפנותיהן, מצחקקת ומפזרת סביבה זהרורים.
יש למולנו ארבעה מקורים כעת: שניים קטנים ועוד שניים זעירים. הם משתקפים אלה באלה, מחככים קצוות ובבואות, מטילים צללים על פני המים ופורעים בהם את הסדר. ירוק, כחול וחום מתערבלים ומתערבבים ויוצרים גוונים ובני צבעים חדשים. נגיעות ערמוניות ממחלפותיו של הטבלן. אדום ממצחה של סופית חולפת. צל מתעגל מחוויאי דואה. ומתוך מניפת הצבעים, מותח הטבלן את צווארו הקצר ומעקל אותו אל אפרוחו, ששולח מקור אל מקורו של ההורה. במים, תחתם, שתי בבואות מחקות אותם בעדנה. נשיקה רבועה.
