היא נראית תשושה ויגעה ואומללה. כמוני. החום, המלחמה, החולצות החומות, ההתבהמות הכללית. ההתפוררות מבפנים ומבחוץ. היא כבר ראתה כמה דברים בחייה, הסנונית, אז איזו אופטימיות היא יכולה להציע ולחלוק? ובכל זאת, הניצוץ הקטן שבעינה הוא כעת הכל עבורי והיא יודעת זאת. היא מאפשרת לי להתקרב ולחסות בצל נוצותיה, לינוק קצת מהניצוץ הזה שבטח היה בו פעם תום, עד שרוו עיניה מלראות את המראות. סנונית רפתות ענוגה לופתת בטפריה את תפרחת הגזר היבשה, הכמושה, הסגורה. אוחזת בגזר כמו שאני נאחז בה. כמו תקווה טבועה. מקור זעיר, חזה אדמדם, גב רושף בכחול מתכתי, שבוהק עוד יותר מהרגיל, בוער בחימת החמה. מטע הרימונים ממסגר אותה ואותי בירוק, שכמו נלקח ממקומות אחרים. אי ירוק בים של מיאוס.
פה ושם כבר מתעגלים פירות הרימון באדום לא מנחם. עוד סנוניות רפאים רוכבות על הרוח החמה. חלקן היו פעם סנוניות רפת וחלקן מערה. שולי זנבן משתלשלים אחורה, נעים קלות ברוח החמה, עליה הן רוכבות בהינד קט של אברות תעופה. אני מושיט את כפיי אל כנפיהן, אך מתעייף ונותן להן להישמט. להקת שרקרקים מקיפה סהר חיוור, נתלית עליו, מפיחה בו חיים לעוד כמה רגעים חולפים. בסופם גם הוא מרים ידיים בכניעה. ניגף מפני המאור הגדול, מפני החום והחיים. השרקרקים נעלמים וסנונית הרפתות שלי מאפשרת לי להתקרב אליה עוד, להתחכך בנוצותיה, להתרפק בייאושה. כי טובים השניים מהאחד. בייאוש ובאש.
סנונית רפתות ענוגה לופתת בטפריה את תפרחת הגזר היבשה, הכמושה, הסגורה. אוחזת בגזר כמו שאני נאחז בה. כמו תקווה טבועה. מקור זעיר, חזה אדמדם, גב רושף בכחול מתכתי, שבוהק עוד יותר מהרגיל, בוער בחימת החמה.
