צפר הכפר. מין מוסד שכזה. קצת כמו הרופא הכפרי של פעם, אולי דומה יותר דווקא לשוטה הכפר. תמיד מקבל הודעות על גוזלים פצועים, בזים שבורי כנף, צילומים מטושטשים לזיהוי בלתי אפשרי, קינון אפשרי של חיוויאי בחורשה, או עקב שננטש בפח אשפה. בחיי שהייתה הודעה כזו באיזה חורף עטוף בערפילי שכחה. ועכשיו תנשמת בכניסה לקיבוץ. באור יום כמעט מלא. אני מגביר את קצב ההליכה ובהחלט נראה שוטה יותר מרופא, עם המשקפת והמצלמה שמיטלטלות בהליכתי המהירה.
בזיל עוצר לידי לרגע, מחוייך. הוא מחזיר את עומר מהצבא. חגי חולף ומנופף לי בידו. שב הביתה מהעבודה. עוד מכוניות שהאור המוחזר משמשתן הקדמית מסווה את זהות נוסעיהן. אך בטח קיבלתי לא מעט שיחות ציפורים מיושביהן האלמוניים. אני מתקשר לעדי להבין איפה בדיוק עמדה התנשמת. כדי לא להבהיל אותה כשאתקרב. אך אין צורך. היא עומדת מעט שפופה אך לגמרי חשופה על קוביית בטון, צמודה לשער. אני לא מבין איך רק עדי ראתה אותה. איך אף נוסע נוסף מהנכנסים בשערי חולדה לא מבחין בכישוף החשוף.
זהבהבות של תחילת שקיעה מלטפת את אברותיה של התנשמת והזהב קורן ממנה, בוער כמו זריחה קטנה אל מול השקיעה הגדולה שמכבה את השדות. היא מביטה בי. מבטה עייף כמו שלי. כמו של מי שרק התעורר, או של מי שהתעורר לפני זמן רב מדי. לרגע אני חושב שהיא פצועה. אחרת מה היא עושה פה, חשופה כל כך באור. אבל היא רק מתבוננת בי, נוצותיה נוגהות את אור הזריחה המוזהב אל מול אדמומיותם של ענני השקיעה. דאה מרפרפת מעל ומשיבה עלי מעט רוח קרירה וסנוניות גולשות על קרניה של החמה המנמיכה. שתי חוחיות מוסיפות פטפטת עליזה, או שמא עצבנית מנוכחותה של התנשמת. או מנוכחותי.
צפר הכפר. מין מוסד שכזה. קצת כמו הרופא הכפרי של פעם, אולי דומה יותר דווקא לשוטה הכפר. תמיד מקבל הודעות על גוזלים פצועים, בזים שבורי כנף, צילומים מטושטשים לזיהוי בלתי אפשרי, קינון אפשרי של חיוויאי בחורשה, או עקב שננטש בפח אשפה. בחיי שהייתה הודעה כזו באיזה חורף עטוף בערפילי שכחה. ועכשיו תנשמת בכניסה לקיבוץ.
