הנגב
מחכים לקטות. רבוצים בשמש, בדרך להיות חצי מעולפים. ארבעים וחמש דקות ועוד רבע שעה שחולפים בתצפית עקרה על הביוב הזה, שמנקז אליו את השפכים של סוף העולם ובו אנו אמורים לספור את הקטות. ואני מקלל, כי מה עוד נותר לעשות באפס מעשה הזה ונותן לאוזניים להצטלל מהצלצולים של מסיבת בת המצווה של ענבר, שהחזיקה אותי ער אתמול בלילה, מסגל אותן לשקט המדברי העמוק. לידי, מיכה משחיז את כישורי הספירה שלו על תורים מצויים ותורי צווארון ואני מקווה שתהיה לו הזדמנות ליישם אותם על קטות, אך בינתיים משעמם ואני ממשיך לקלל אותו ואת מידד ששלח אותנו עד לכאן וגם את סוף העולם שמבושש לבוא, רק חבליו נכרכים סביבי ושפכיו נקווים לביוב, אמורים למשוך אליהם את הקטות, אך הן מתעכבות ואולי כלל אינן קיימות.
העייפות מהמסיבה של הלילה נחה בי ובארובות העיניים והשמש קופחת בלי לקפח אף פינה בגופי ולא חשובה לה כלל השעה המוקדמת. אני נחרד רק מלחשוב מה יהיה פה עוד שעה ושעתיים. היא חורצת בי עוד קמטוטים שמתפשטים ומציירים בפניי את מפת שנותיי ואבק הלס צונח על המפה ומורח בה יבשות וימים, מדבריות ויערות, הרים ונהרות. אולי גם נקודות שתייה מיותמות של קטות. עוד דקה חולפת ועוד דקה והשקט עוד עמוק והעייפות מעיקה וכדי להתעורר אני מתחיל לרדוף אחר מצנחיות שחורות—שפיריות שמרחפות במקומן או רודפות זו את זו וגם אחר כמה זבובים שתקניים.