דילוג לתוכן

ירח בשמי העיר

עמק הצבאים | 25 ביוני 2024

הירח משוטט לאט בשמי העיר. נתלה מעליה, כמעט מלא. מטפס מעט ומגרד בעייפותו את גגות הולילנד. מתנתק מהם, ממשיך ועולה להשקיף מלמעלה על ירושלים, על השמש היוקדת למולו. הוא מחוויר והולך ובקרוב יבלע בבוהק הקיץ המתחזק. אך לעת עתה הוא הציר סביבו חגים הסיסים, חוגגים את חירותם. הוא שט לאיטו והם מסתחררים סביבו, מצווחים, חיים ועפים בממד משל עצמם, בו המהירות היא דרגת חופש שהוא ואני חסרים, כבולים באיטיות שלנו.

את חולדה הסיסים עזבו, נטשו כבר את מרבית הארץ ומאיצים בדרכם לחורף האפריקאי. אך כאן, בירושלים, מתקשות הלהקות המקומיות לוותר על אוויר הרים לא צלול. הסיסים מושכים את שהייתם ומאפשרים לי להיפרד כראוי, ישוב על כיסאות הגן הצבעוניים, שמונחים בשורה ארוכה על גדות הבריכה. צמא לצל שאזל מזמן.

הירח משוטט לאט בשמי העיר. נתלה מעליה, כמעט מלא. מטפס מעט ומגרד בעייפותו את גגות הולילנד. מתנתק מהם, ממשיך ועולה להשקיף מלמעלה על ירושלים, על השמש היוקדת למולו. הוא מחוויר והולך ובקרוב יבלע בבוהק הקיץ המתחזק.

סיס חומות וירח
שלדג לבן-חזה

הסיסים מציירים בשמיים קשתות ומעגלים, קווים מתעקלים ומתיישרים שנארגים למרבד מעופף, עליו נחות כמה סנוניות מערה, מתאוששות מהסחרחרת המהירה סביבן. מעופם של הסיסים מהפנט. גם כשמהמהירות הם נמרחים ומיטשטשים, הופכים לשובל של עצמם. סיס מתנתק מלהקתו, עף אליי ובוחן אותי במבט לעגני ומתגרה: "תפוס אותי אם תוכל." הוא אפילו מאט קצת, נושק לממדים של הירח ושלי, מאפשר לי לחשוב—או לקוות—שאוכל. אני מניף את המצלמה, מושיט ברהב לעברו את העדשה ואז הוא פולט צווחה לגלגנית, מאיץ, מתמרן ומיטשטש. מותיר על העדשה שלי צללית מרוחה וגם כתם זיעה שמתפשט על גבי. נקמה לא קרה על היוהרה האנושית להצליח ולצלמו. הוא מצטרף ללהקה, זורק אחורה מבט פתייני, מסנן שריקה של בוז ונעלם בין כל הסיסים המאיצים ומסתחררים.

אני מתייאש ממהירות הסיסים ומתנחם בעופות המים ששטים לאט במי הבריכה, מקבלים בשלווה את נוכחותי: אגמיות, סופיות, טבלנים גמדיים, ברכיות וצוללי ביצות. אנפות לילה ממתינות בסבלנות על הגדות לצפרדע לא זהירה. את הבריכה מקיפים קנים עבותים, מטילים בה השתקפויות שצובעות את המים בירוק עמוק. העופות צפים בין הירוק לכחול, מלווים באפרוחים בגילאים שונים, שמחקים את מעשי הוריהם. אפרוחים של צוללי ביצות מזנקים משחייתם בקפיצת ראש וצוללים אל המים. לרגע משתהים באוויר זוג רגליים מטולפים וזנב קצר ומונף, ואז גם אלה נעלמים בעקבות הגוף ששקע בבריכה. אפרוחי אגמיות תולשים צמחי מים כמו הוריהם וגוררים אותם אל תוך הקנים. אפרוח סופית ממהר משום מקום לשום מקום. שני מעפיל על עלי נופר צהוב ומועד ביניהם, פלומתי ומבולבל.

הסיסים מציירים בשמיים קשתות ומעגלים, קווים מתעקלים ומתיישרים שנארגים למרבד מעופף, עליו נחות כמה סנוניות מערה, מתאוששות מהסחרחרת המהירה סביבן. מעופם של הסיסים מהפנט. גם כשמהמהירות הם נמרחים ומיטשטשים, הופכים לשובל של עצמם.

אגמית
אפרוח סופית

גם ההשתקפויות מחקות את מעשי העופות, את שחייתם. אלה גומעים את מי הבריכה ואלה גומעות את השתקפותו של הירח, ששרידיו מחווירים עד כמעט היעלמות. צווחות הסיסים מתערבבות בצעקות של סיקסקים. עורב רב עם צבי, מגרש אותו משלולית שתייה. משפחה של חוגלות מטופלת באפרוחים רבים רועה בין העשבים היבשים. המולה של שמיים ויבשה. ואילו כאן, בבריכה השלווה, שני עולמות שחיים במקביל זה לזה ונפגשים לנגיעה בפני המים: עולם העופות של מעלה ועולם ההשתקפויות של מטה. הם מכפילים אלה את אלה, כרוכים זה בזה והופכיים. הברכיה שוחה בעולמה והשתקפותה ההפוכה בשלה. זו מסרקת את נוצותיה ממעלה למטה וזו ממטה למעלה. אגמית טובלת מקור ונושקת למקורה של השתקפותה.

ובדומה להן גם הטבלנים, צוללי הביצות והסופיות. עופות ואפרוחיהם, עופות והשתקפויותיהם. עולם של מעלה ועולם של מטה, נשמרים כל אחד לעצמו. עד ששלדג לבן-חזה צעיר נוחת על עמדת תצפית ומשליך ממנה את השתקפותו אל פני המים. הוא עוקב אחריה במבטו הנוקב וצולל לנקוב את פני המים, לפרוץ את הגבול שבין העולמות ולצלול מזה של מעלה אל זה של מטה. אולי יצליח לשלות ממטה את השתקפותו ויחזירה מעלה. ואולי כמו אורפיאוס יכשל. בעקבותיו צוללים הסיסים במהירות, מאיצים אל הגבול הפרוץ ופוערים את מקורם לגמיעה של מים. הלסת העליונה בעולם של מעלה והתחתונה בעולם של מטה. קוצרים כך את המים, גומעים מהם את אורידיקה ומשלחים אדוות בכל הכיוונים והממדים.

אפרוח אגמית
צולל ביצות