אורי

שדה בוקר

אוושת הכאב עולה מעבר לים הכומתות הצבאיות, הצבעוניות. היא רוחשת וגואה וחולפת בקהל הרב כְּגַלֵּי גיבוע שאוספים אל תוכם את העצב והתוגה והיגון ואת השבר הגדול. הם מתעצמים ומתגבהים, מקבצים את הנוכחים, מאחדים אותם ליצור חי ונושם, שמתכופף בכאב ונע בקצב הגלים האלה, שחולפים אותנו להתנפץ על חוד עקב. ההר עומד בגבנו, יציב ורם ומלא הוד כתמיד. כמעט ומצופה ממנו להישבר. לפחות הפעם, בלוויה של אורי. שיישבר כבר, לפחות שיתכופף מעט, או יתקמט, יביע הזדהות עם הסופיות שלנו. הרי אפילו הר לא יוכל לעמוד במראות ובקולות האלה. אך חוד עקב קולט לקרבו את גלי הגיבוע, סופג אל גופו את הכאב האנושי ומוסיף להתנשא דומם מעל לבקעת צין, כמו שהוא עושה שנים וימשיך עוד עידנים.

ושם, מעבר לים הכומתות הצבאיות, ממשיך מעיין הכאב של אמא ואבא לנבוע ולפעום ולהמות. משתלב בהמיה של תורי הצווארון שחגים סביב בית הקברות הקטן, לא מורגלים בהמון ובהמולה ההמומה. והמעיין מתחזק לנהמה ונחלש לאוושה ושב להמות ואז לנהום שברי מלים שפעם אולי היו שפה אנושית וכעת הם אך מחוות כאב חייתיות, שמביעות טוב מכל מילה את החור הפעור. שברי קול שדוחקים את הקהל לחיבוקים מצופפי שורות שסוככים ומונעים מלמעוד וליפול. וכשנפרם החיבוק שבה הכפיפות לגוף והשפיפות לנפש ומי שתש כוחו פונה הצידה, אל שולי הקהל לנשום אוויר ולחזור.

נצח שהוא לא יותר משלושים דקות שחלפו מהר או לאט, אי אפשר באמת לדעת כי כושר השיפוט משובש. אבל הנה שש וחצי. השמש נוטה מטה אל רכס חלוקים והצללים של העצים המרוטים מתארכים, נופלים על יריעת האוהל שהקים הצבא ללוויה. הבריזה של הערב המדברי עולה ובאה. בכל יום אחר הייתה היא מביאה בחובה הקלה, אך לא ביום הקבורה הזה, בו אין נחמה. הבריזה מפריחה את תימרות הלס המוכרות והן נדבקות בנו, מעפרות את כפות הרגליים ומפדרות את הגוף. על הפנים ניסך הלס בדמעות והופך איתן לעיסה בוצית, שאין המדבר מורגל בה.