הפשוש

וכמובן שהוא צודק. כי עם המלחמה הארורה הזו והטילים שצוללים כמו טפרים קטלניים של בז נודד, הפך הפשוש לברירת מחדל באותו רדיוס דמיוני שציירתי לעצמי סביב לבית ולממ"ד. מין נחיצות מלחמתית שכזו. למרות שביננו? כשאני מצליח להתעלם מהשכיחות הפשושית ומהפשטות הפושטית שלו, אז הוא ציפור מתוקה להפליא. והוא יודע את זה ונהנה להפגין את המתיקות שלו, אך לא לפני שהוא מקשה את עורפו ליום יומיים, רק כדי להראות לי ולהעניש אותי על שנים של הזנחה. הוא מעפיל רק בחוחים המרוחקים, מקפיד להותיר ביני ובינו מסך של דגנים זהבהבים ומפנה לי את הגב בכל פעם שאני מרים משקפת או מצלמה. אני מקבל את רוע הגזירה בהשלמה מבוישת ומתאמץ שמבטי לא יימשך אחרי התפר שנוסק מעלה, או בעקבות סנוניות הרפת והמערה שמעופפות בעליצות מהפנטת.

במשך יומיים הוא מנסה אותי. בוחן את המחויבות שלי ומעמיד אותי בניסיונות קשים מנשוא, כמו בז עצים שחולף במהירות ביני לבינו. הפשוש צולל אל תוך הקוצים ואז מעפיל שוב באיטיות, מצודד מבט מצודד, מוודא שאני מביט בו ולא בבז המתרחק. הוא מעפעף בחן ומהנהן בחיוב, כי עברתי את הבחינה. אחר כך הוא צולל להיעלם שוב בין הדגנים ומותח את עצביי בטרטור ממקום מסתור. אך לאט לאט הוא מתרכך. מאפשר מבטים ממושכים יותר משברירי שנייה ומעפיל על חוחים סמוכים יותר.