שחפיות ים מעופפות. הן צוללות אל תוך המים ומתרסקות בבבואתן, שכמו המתינה לבואן. היא מרטיטה במים והן מתרוממות, מתנתקות ממנה וממריאות. מותירות אחריהן טיפות נושרות. הן מתמרנות במיומנות מפעימה. נתיביהן משתלבים ונפרדים, מתעגלים מעל למאגר, בין הסיסים שטסים כחיצים שלוחים. ובין כל השחפיות והסיסים רוקדת המירומית השחורה, שבשלה שלושתנו כאן. שחרחורת היא ונאווה. עדינה, נדירה ויפה משחפיות הים. גווניה משתנים, נעים בין אפור נקי לשחור צח, אור לזווית בה פוגע האור בגופה. באופן בו הוא מוחזר מנוצותיה או עובר דרכן, חוצב לו בהן שקיפות נקיה. מעופה אלגנטי, מרקד. כאילו היא משחזרת באוויר ולבדה את מה שמחוללים זוג הטבלנים במים. כנפיה ארוכות ומחודדות, מבהירות ומתכהות ברדיד האובך הצהוב.
היא נוחתת לנוח על רפסודת החמצון, מסרקת את נוצותיה. השפיריות חגות סביב לרפסודה, ממשיכות להטיל, לשלח במים אדוות, לטרוף ולהיטרף. המים לוחכים את המכנסיים, את הנעליים. נביחות של אנפיות, כי זרון סוף חלף ופרע את השקט. המירומית ממריאה אל לכלוך האובך. להמשיך במחול הקטל המעודן. בנגיעות הקטנות האלה במים, באמצעותן היא שולה דגיגים, שפוערים פה מופתע ונשנק.