בלילות רודפים אותי קרעי קרעים של צילומים. בשחור לבן, בצבע ובצבע דהוי עד מאוד. של אמא ואבא והם לחוד וביחד, בגילאים שונים, במקומות אחרים. ועוד קרעי קרעים של צילומי בריות זרות, או לפחות שאינן מוכרות, או אולי אינן נראות מוכרות, כי הכרתי אותן כאנשים מבוגרים ובצילומים הם צעירים, אפילו ילדים. אולי היו משפחה רחוקה, או חברים קרובים של מי מהוריי, או הורי הוריי, מעידנים קדומים. הקרעים וקרעי הקרעים נופלים עלי בלילות. לא נושרים כפתיתי שלג רכים, אלא נופלים כגושי בטון כבדים, מכאיבים, מאשימים. ואני מנסה להגן על גופי מפניהם באותן תנועות קריעה כפולות שהפכתי מיומן בהן בשלושה ימים של מיון וקריעה והשלכה. של פירוק דירתה של אמי, לאחר תום השלושים. אלבומים על גבי אלבומים. רבים מהם אנו משאירים כמות שהם, בטח את אלה שבשחור לבן שמעצם היותם חסרי צבעוניות נתפסים כבעלי מעמד מיוחד. הם הרשמיים, החשובים, גם אם הם סתם עתיקים ועתיקותם היא שמגנה עליהם. ואת תנועות הקריעה הכפולות האלה, כל צילום לשניים ואז לארבעה, קרעים וקרעי קרעים, אני מבצע במיומנות נרכשת אל מול פניו הנפולים של יונתן שמנסה להגן על כל צילום ברגישות של ארכיבר, ומאחורי גבה של נטע שמתייסרת בחדר אחר עם ערימות הבגדים. מיעוטם של הבגדים נלקחים למחזור ומרביתם לתרומה. נגה לוקחת את שמלת הכלה וההינומה, מי חשב שנמצא כאן את שמלת הכלה של אמא ואני מביט בנגה, והיא מרגיעה אותי שאין שום תכניות קונקרטיות ואני יכול להמשיך וליהנות מהמעמד של יתום טרי, שלא רוצה להיות כעת אבי הכלה. ונטע ממשיכה ומתייסרת בהחלטות בנוגע לבגדים, בעוד יונתן ואני מתעמתים על כל צילום, מי לשבט ומי לחסד, מי יוותר שלם ומי יבותר וקרעיו יושלכו כקרביים משוסעים.
ואת תנועות הקריעה הכפולות האלה, כל צילום לשניים ואז לארבעה, קרעים וקרעי קרעים, אני מבצע במיומנות נרכשת אל מול פניו הנפולים של יונתן שמנסה להגן על כל צילום ברגישות של ארכיבר, ומאחורי גבה של נטע שמתייסרת בחדר אחר עם ערימות הבגדים.
