דילוג לתוכן

עקירה ירוקה

עלווית ירוקה לאחר עקירה | 13 באפריל 2024

יער חולדה

אפרורית של שחר ושריקות שעיר משתרגות בשירת שחרור ובפעימות של כאב, שהחליפו את מדקרות הכאב, שהחליפו את שן הבינה שנעקרה ואינה, מותירה בלסת את היעדרה וכמה תפרים וגם יומיים מטושטשים, מעורפלים. אני מתהפך במיטה, מנער מראשי את הערפל, מתמסר לפעימות של היעדר השן ולרחמים עצמיים, ואז קם ומועד ליער חולדה. מועד טוב לעלוויות ירוקות וממילא זה המקום הכי רחוק שאוכל למעוד אליו היום, וגם זה רחוק בהרבה מאתמול.

האשפה מפוזרת על שולחנות קק"ל. עורבים נוברים בה, בוררים ממנה פירורים אכילים ואת היתר זורים בין האורנים ואל בין רגלי השולחנות, שם מנתרות מיינות, תאוותניות לא פחות. שולי החורשות מוקפים ביערות של גדילנים שגדלו וגבהו והפכו לסבך עבות וירוק. ראשי הגדילנים מלאים בזרעים שמושכים דררות צרחניות, רעבתניות, והן עורפות את ראשי הקוצים ועפות אל צמרות העצים לפלות את הזרעים ולהפריח זוגות של דוכיפתיות, שעסוקים בחיזור רעשני. קולות ההודהוד של הדוכיפת מהדהדים מגזעי האורנים. מקורים משתלבים, כיפות נפרשות והן ממריאות זוגות זוגות אל שמיים מעוננים. פושטות כנפיים כמו טופחות כנף של זו בכנף של זו, והאור המוקדם עובר דרך הכנפיים שפרושות שלובות בשחור לבן, מטיל עוד צל על צל האורנים. ועכשיו אלה שכבות מתערסלות של צללים. חלקן נעות ברוח, חלקן נדות בטפיחות כנף, חלקן שוקעות בראשי, למאובני מחשבות. החורשה מסתחררת לי ומתמלאת בקולות חיזור של בז ובזבוז ודוכיפת ותורי צווארון, שהומים זה לזה ומפריחים צוצלת ומפזרים מראשי את הצללים, שחגים סביבי וממהרים להתיישב בי שוב.

אני מתהפך במיטה, מנער מראשי את הערפל, מתמסר לפעימות של היעדר השן ולרחמים עצמיים, ואז קם ומועד ליער חולדה. מועד טוב לעלוויות ירוקות וממילא זה המקום הכי רחוק שאוכל למעוד אליו היום, וגם זה רחוק בהרבה מאתמול.

עלווית ירוקה

זוג פשושים עם פירחון יחיד, שמקורו עטוף בדונגית צהבהבה ועיניו מחייכות בסקרנות תמה. צרחות של קוקייה מצויצת, שפורעות צרחות של שלדג לבן-חזה. עיניו נזעמות, מקורו הכבד מאיים. אני חושש לפשוש הקטנטן, אך הוא והוריו הסתלקו מכאן. בדיוק בזמן. שתי עלוויות לבנות-בטן מטופפות בצמרת של עץ אורן. הן מנתרות מתוך המחטים, מרפרפות סביב הענפים, פולות חרקים זעירים מהסדקים שבקליפה. שתיהן רק כתמים נמרחים של אפור, לבן וירוק והן שבות ונבלעות בין מחטי האורן הירקרקים. צ'יקצ'וקים של סבכי טוחנים, צווחות של סיסים, תיפוף של נקר שקורא לבת זוגו.

אני מקיף את החורשה בהילוך כבד, שוב ושוב כמעט ומועד, נותן למשקפת למשוך אותי בעקבות התקווה לעלווית ירוקה. מדי פעם אני עוצר, מאפשר לפעימות הכאב להתיישב, לשכוך ולהפוך לתחושה כללית של אי נוחות לא דאובה. ניהול של כלכלת ייסורים.

אני מקיף את החורשה בהילוך כבד, שוב ושוב כמעט ומועד, נותן למשקפת למשוך אותי בעקבות התקווה לעלווית ירוקה. מדי פעם אני עוצר, מאפשר לפעימות הכאב להתיישב, לשכוך ולהפוך לתחושה כללית של אי נוחות לא דאובה. ניהול של כלכלת ייסורים.

עלווית ירוקה

הסיבוב מתקרב לסופו ועם האכזבה שהולכת ומתמצקת, הופכים צעדיי כבדים ואיטיים. אני עוצר מול כל תנועה קלה בצמרות העצים, אך התנועות הללו מתממשות לירגזים ולשחרורים ולעוד משפחה של פשושים. גם סבכי שחור-כיפה, שאני נאבק שלא לפרש את מבטו כלועג לכישלוני. גג הרעפים האדומים של חוות חולדה מציץ מעבר לצמרות של עצי אלה ואני נכנע לתחושת התבוסה ומפנטז על נפילה חוזרת למיטה, על התפלשות ברחמים עצמיים, שהרווחתי ביושר. ואז, בתוך עץ זית שענפיו וגזעו ירקרקים מחזזיות ואפלים מצללים, נעות שתי צלליות קטנות ומהירות, מזינות בי שוב את התקווה לעלווית ירוקה. אני עוצר. עיניי מגששות את הצללים ואת הצלליות, שמרקדות בין הענפים הירקרקים. שניות חולפות כך, בתנועה בתוך תנועה, בתוך ערפל של פעימות ואי נוחות וכאב קהוי ותקווה עמומה.

ואז מתגבשות הצלליות, מתמקדות ומתבהרות. מתוך הירקרקות החזזית של הזית, מתנתקת ירקרקות של שתי עלוויות ירוקות. אחת מהן מסרקת את נוצותיה ועל רגלה של השנייה מנצנצת טבעת כסופה, שקורעת את צל העץ ומאירה מתוכו ובתוכו. אני שוחה אליהן בערפל. מתקדם באיטיות אל הניצוץ שבעיניהן, אל הקסם שבהן והחן הענוג. ומתוך היקום הירקרק של עץ הזית בוקעות שריקות של שעיר, שמשום מה ניעור ושר באור היום, ואני מתחייך, כמעט ומאושר.

עלווית ירוקה