אני כועס על מיכה, מזכיר שהזכרתי לו להזמין את אייל להצטרף אלינו ואיך זה שהוא שכח, ומה נעשה עכשיו, כשכל הציפורים מבועתות ובת קולו של אייל הכועס לא מרפה ולא נותנת מנוח, ומיכה מצטדק, אומר שהיו לו עוד דברים על הראש ושחוץ מזה, אני זה שהיה אמור להזמינו, ואני רוטן ואומר לו שייקח אחריות על מחדליו והוא רק שומע את זה ומתחיל להתפקע מצחוק ואומר שאני האחרון שיכול להתלונן על בריחה מאחריות. אני נדהם, אך לפני שאני מספיק להיעלב ממש, בת קולו של אייל מגבירה את עוצמתה ושנינו נבהלים, נשמותינו פורחות, כמו אלה של השרקרקים שנחו על שיח הטבק, כמו של סלעיות הערבה והסלעיות האירופאיות ושל עשרות רצי המדבר והשד יודע מה עוד, כי לא ניתן ליהנות מהעושר המדברי, עם בת הצחוק הנקמנית הזו, ומה הוא בכלל חושב לעצמו, האייל הזה? אפשר לחשוב שנאות חובב היא שלו ושאי אפשר לצפר פה בלעדיו, ובעצם—אני נזכר—דווקא כן הזמנתי אותו, אז איפה הוא ולמה הוא לא בא ואיך זה שהוא מחריב לנו ככה את הצפרות. הייתי אומר לו את כל זה, אבל מפחיד לדבר עם רוחו כשהוא במצב רוח נוטר טינה ונקמני שכזה ומשלח בנו את חרון אפו הקטלני ואת צחקוקיו, אז אני שותק ומשתגע, כי הנה עוד פעם ה-"הו, הו, הו," העמוק ומתגלגל, השמח לאידנו הזה, שמבריח את כל הציפורים.
אנחנו מבקשים מקלט אצל ערן, שמופיע מהשום מקום שהוא נאות חובב, אבל הוא רק שומע מה עשינו ושהרגזנו את אייל, מיד הוא נמלט מאתנו, כל כולו חיל ורעדה. מה הוא צריך את האייל הזועם הזה, שיחרב לו את הצפרות מעתה ועד עולם? והוא מותיר מאחוריו תימרות אבק ושנונית באר-שבע מבולבלת ופפיונים צהובים ולהקה של עפרוננים קצרי-אצבעות ואת שנינו, שכבר חסרי אונים ומיואשים.
אני כועס על מיכה, מזכיר שהזכרתי לו להזמין את אייל להצטרף אלינו ואיך זה שהוא שכח, ומה נעשה עכשיו, כשכל הציפורים מבועתות ובת קולו של אייל הכועס לא מרפה ולא נותנת מנוח, ומיכה מצטדק, אומר שהיו לו עוד דברים על הראש ושחוץ מזה, אני זה שהיה אמור להזמינו
