כמו ארב השרב לסוף השבעה, ישב בקצות ימיו, על שפת הים, חיכה והתחמם על הקווים, מטפטף מעצמו אט אט אל החוף, מתעצם ומשיל מעליי שכבת ביגוד אחר שכבה, שאני משליך ומותיר במשעולים כנשלי נחש, שפסק מלהתפתל. בתחילה קריר הבוקר ולח, מארח שבלולים, ואז פחות ופחות וביום האחרון אוזר השרב את כוחותיו, זורח בבעירה כתומה ומכה באבחה אחת.
והציפורים נענות לציוויו של השרב והוא מושיט לארסוף קדם סלעית קיץ, שמחליפה את הסלעיות הקפריסאיות, את סלעיות הערבה והסלעיות האירופאיות, שכל השבוע עמדו על צוקי הכורכר, משלחות מבטים מייחלים אל מעבר למישורי הים הכחולים, חוששות לבצע את הניתור הקטן ההוא, ההמראה אל מעוף הנדידה הגדול. כך גם הנחליאלים הלבנים, שניתרו בעצבנות מצוק לצוק, מעופים קטנים ומכספים, ציוצים כפולים, נענועי זנב, בעוד הם אומדים את כוחותיהם, את עוצמת הרוחות וכיוונן, מחשבים את הרגע הנכון לפצוח בצליחת הים.
כמו ארב השרב לסוף השבעה, ישב בקצות ימיו, על שפת הים, חיכה והתחמם על הקווים, מטפטף מעצמו אט אט אל החוף, מתעצם ומשיל מעליי שכבת ביגוד אחר שכבה, שאני משליך ומותיר במשעולים כנשלי נחש, שפסק מלהתפתל.
