אני פועל מייד, כדי לא לתת זמן להיסוסים לגבור על ההחלטה המטופשת. אני עולה לאוטו, מתנקה ממחשבות ונוהג. יש עוד שרידי פקקים בשעה הזו, והתנועה מזדחלת לאיטה עד לחיפה ושם פונה הדרך דרומה, אל חוף הסטודנטים. אין דיווחים על הסבכי מהיום ואני רוטן, נוזף בעצמי, מזכיר לעצמי שיכולתי לישון בבית של אימא, להשלים שעות שינה חסרות, לעבור על אלבומי התמונות, לרענן זיכרונות, לעדכן עוד מישהו במותה של אימא. מה גם שבחוף נושבת רוח עירה, שמורידה את כל הציפורים עמוק בשיחים.
אני לבד בחוף נשוב הרוח. נו בטח, כולם כבר היו אצל הסבכי והוא בטח עף הלילה וגם אם לא, אז רבאק, הוא יתחבא בגלל הרוח, בגלל השעה המאוחרת. שוב אני כועס על עצמי, על השטות הזו, לטווץ' דווקא היום. אך מצד שני, הצפרות ממלאת את חזי ואת ראשי, דוחפת מעלי את כנפיו של המוות וממלאת אותי חיות.
אני מזדחל בחול עד לנקודת הדיווח. אני לבד ואין סבכי. אני מקלל. אותי ואת העולם ואת הצפרים כולם. נטע מתקשרת ואני מבטיח לה שאעבור בסופר ואקנה מצרכים לשבעה ומנסה להחריש את הרוח העירה, שנטע לא תחשוד בי. בכל זאת, הלילה מתה אימא ואני, כמו אידיוט, מחפש בחוף ציפור. אני מתקשר לעדכן את אורן, שולח הודעה בקבוצה של חולדה ואז אורי מגיע מצפון, מצטרף לחיפושים המתסכלים, גם גל ונתנאל ועוד כמה שאני לא מכיר. מתברר שאני לא היחיד שלא הספיק לבקר אצל הסבכי. אבל אני היחיד פה שיתמותו טרייה.
אני לבד בחוף נשוב הרוח. נו בטח, כולם כבר היו אצל הסבכי והוא בטח עף הלילה וגם אם לא, אז רבאק, הוא יתחבא בגלל הרוח, בגלל השעה המאוחרת. שוב אני כועס על עצמי, על השטות הזו, לטווץ' דווקא היום.
