שיירים של קרה באוויר, טעמי כאב בפה ואווירה של סופים שמתמהמהים להתממש. צבעי האביב התעייפו ודהו, שמיכת הדגן מתחילה לטפס ולכסות את הארץ. דררות שבו לקטום ראשי גדילנים, עפות איתם תלויים מרגליהן, מנחת אהבים מקברית, תוכיית. סבכים שחורי-כיפה וטוחנים ממלאים את העצים ואת השדות, שנשמעים כעת—עם כל התקתוקים הסבכיים האלה—כמו חנות שעונים, שמרכולתה הרבה קוצבת לי זמנים אוזלים. פרושה מצויה יחידה, אולי אחרונה, עפה מעל לרימונים ונחליאלי לבן אחד, חד לחולדה חידה. זנבו מתנועע ומרמז על התשובה. שירות של חוחיות, ירקונים ובזבוזים משתרגות בנהי של החורפים שמתמהמהים לעזוב, הפוך מהסופים שמתמהמהים לבוא.
הקרה, ממש כמו הצבעים האביביים, ממהרת להתעייף, מתעטפת בחום צעיר וזהיר, שמגשש את דרכו, מתלבש על החרדלים, על הגדילנים ועל הברקנים, על שירת הציפורים, שמתהדהדת מתוכו הדורה ומזהירה. העננים משנים בהדרגה את צורתם, מנוצות אווריריות ונמתחות אל ניצנים של אובך אביבי. עוד לא ממש, עוד לא בדיוק, אבל הניחוח המחניק שלו כבר כמעט כאן, מסתיר מהיום העולה את השמש החיוורנית. שירה של חרגולן זמירי, שממטיר את טרטורו ופוסח על שתי הסעיפים, נחבא לא נחבא, כמו השמש, כמו כל הסבכים הנודדים וכמו סבכי הקוצים שמציץ ונעלם. קינו היכנשהו כאן, בין השירות של קניות קטנות, שמהדהדות מהקנים, מהקוצים, מעצי הקיקיון המפוארים, פֻּארוֹתֵיהֶם משכן לכחול-חזה, שמתלבט אם לשיר. הוא מתחיל ומפסיק, מגמגם שברי פסוקים, חושף חצי חזה ונס אל מסתור הקנים.
סבכים שחורי-כיפה וטוחנים ממלאים את העצים ואת השדות, שנשמעים כעת—עם כל התקתוקים הסבכיים האלה—כמו חנות שעונים, שמרכולתה הרבה קוצבת לי זמנים אוזלים.
