דילוג לתוכן

וכמעט פתאום

אביב מגיע לשדות חולדה | 11 במרץ 2024

וכמעט פתאום סנוניות מערה פורחות מעלי כל בוקר, אורגות חוטי שתי בלתי נראים בחוטי הערב של סנוניות רפת, טוות יחד שמי אביב תכולים ומצייצים; וכמעט פתאום גם רעד של פחד מרטיט את גוום של עורבים גברתנים, למשמע צחוקה המתגולל של קוקייה מצויצת. היא מתנקה בתמימות מעושה, זוממת להתגנב אל קיניהם ולהטיל בהם ביצה; וכמעט פתאום סבכי קוצים שר וראשים סגולים של גדילן מבקיעים להם דרך בכסות החרדל הצהובה, שעלתה וגבהה, איבדה מהרעננות החורפית ועוטה כעת צהוב כמעט מאובק, כמעט קיצי. פשושים שרים וקופצים ראש אל תוך פריחת החרדל, נבלעים בה ובמקוריהם חומרי בנייה ומזון. קיניהם סמויים, נעטפים בפריחה הצהובה.

שָׁל קליל של ניחוח החרדל עוטף את הארץ, עולה באף ומדגדג את הנחיריים. בימים הקרובים הוא יכביד ויהפוך לניחוח מבאיש של פרחים כמושים, שימים נטולי ממטר מוללו לעיסה יבשה. לבניני צנון חיוורים מרחפים בין הצהוב החרדלי לסגול הגדילני, נישאים על הניחוחות האביביים, רוחפים עליהם בזוגות ובשלשות, מחולי חיזור אוורירי. הם נוחתים על הצמחים, אולי להטיל בין עלינם ביצים מופרות, או למוץ מצופם עוצמה לעוד יום אהבהבים. לצידם, על גבעול גבוה, טיפולה שרגליה הדקיקות מרעידות ברוח. רפרפי דבקה עפים כציפורים קטנות ומבלבלות, חולפים את השביל, כנפיהם מיטשטשות ממהירות מעופם, מזמזומן של דבורים.

וכמעט פתאום סבכי קוצים שר וראשים סגולים של גדילן מבקיעים להם דרך בכסות החרדל הצהובה, שעלתה וגבהה, איבדה מהרעננות החורפית ועוטה כעת צהוב כמעט מאובק, כמעט קיצי. 

גדילן
גדילן וחרדל

ענפי האשל כפים מכובד אשבולות הפריחה, שמזמנת אליה עוד ועוד עלוויות חורף. מִנּוֹפוֹ הצפוף של האשל הן משמיעות את שירתן, צ'יף-צ'ף, צ'יף-צ'ף, שקצותיה מתמזגים בשריקות השמחות של הסיסים ובשירתו העזה של הירגזי, שקד לכל עבר, מנתר אל ראשי הקנים ושב אל עץ האשל. הצהוב של גופו נמסך בצהוב הפריחה, אך שירתו קורעת את המסווה מעליו והוא עומד חשוף לעין כל, לעתים עם ריפוד במקורו, לחדש את קינו. סבכי טוחנים מתמרן בין אשבולי הפריחה ובין שני סבכים שחורי-כיפה.

זוג בזים מצויים מצייר מעגלים ברקיע התכול. הם קוראים זה לזו, מזמינים זו את זה להעז ולהזדווג. תורי צווארון נוסקים בזוגות וגולשים מטה, נוחתים על האשלים, הומים בְּרַכּוּת וכורכים צווארים מתפתלים. מקוריהם מנקרים זה את זו בעדינות דואגת. הסלסול של עפרוני מצויץ נושר משמים והעפרוני עצמו בלתי נראה. בגבהים בהם הוא מעופף את מחולו, הוא קטן מנקודה. קקפוניה נעימה, שמעליה עולה צרצורו של הבזבוז האירופי, סואן מכל שאון אחר.

זוג בזים מצויים מצייר מעגלים ברקיע התכול. הם קוראים זה לזו, מזמינים זו את זה להעז ולהזדווג. תורי צווארון נוסקים בזוגות וגולשים מטה, נוחתים על האשלים, הומים בְּרַכּוּת וכורכים צווארים מתפתלים. מקוריהם מנקרים זה את זו בעדינות דואגת.

פשוש
פשוש ואוכל

המולה אביבית, שמוהלת קול, ריחות וצבעים. גם את מגע האדמה ופריחה, שיבשה ונשרה. מתחת לחרדל, הקרקע מרובדת בעלי כותרת צהבהבים ומעוכים. שלוליות נסוגות ובוץ מתייבש לרכסים וגיאיות, שאני מועד ביניהם ומעליהם. להקת פרושי הרים נאספת חסרת מנוח. ציוויי הנדידה מרטיטים את גופם, מעיפים אותם מאשל לרימון והלאה, אל תוך המטע. עלי-שת לבנים, ראשים שחורים ובין לבין כתמי בעירה כתומים. נהי החורפים מתמעט והולך, גם הציוצים הכפולים של פפיוני שדות. נחליאלים לבנים נאספים בשדות. להקות מתגבשות. אולי לנדידה.

בליל רעשים רוחש מחישת הקנים. צווחות אזהרה של נברנים וקרקורי צפרדעים. עקב חורף דואה, שקט. שמש מאירה וימשושים עולים מהחישה לשמים. עמודי ענן חרקי, שמיתמרים היישר אל לועיהם הפעורים של סיסים רעבים. חוגלה פורצת מהחרדל במעוף מהיר וכבד. אבחות כנף חותכות את האוויר החמים. משק כנפיים. היא נעלמת בין הקנים וחוגלה שניה צמודה בעקביה. כחול-חזה מנסה שברי שירה, אסופת חיקויים. הוא מתרגל חיזור, שימומש הרחק מכאן. בינתיים, הוא לוכד ימשושים וזבובים. עוד ציפורים מצטרפות לשירה, מקומיות: שחרור, ירקון, חוחית וצופית. והבזבוז ממשיך ומצרצר, לעולם מעל כולם. אביב.

ירגזי וחומר קינון