דילוג לתוכן

קיכלי כוכב

קיכלי לבן-גבה בגן הבוטני בגבעת רם, ירושלים | 1 במרץ 2024

קיכלי שובב הוא לבן-הגבה, מודע לקסמיו, טווה בתבונה את קורי פיתוייו. קיכלי כוכב. בבוקר, הוא נותן למעריציו להמתין עשר או חמש-עשרה דקות, מבשל אותם במיצי תשוקתם, מגביר את תאוותם לגבה. ואז, הוא מקרקר בעדינות ומרחוק, שנדע שהוא שם ושכדאי להתאזר בעוד קצת סבלנות, כי הוא עסוק עכשיו בהתייפייפות של בוקר. מסרק את נוצותיו, מחזק במעט את גווניו, יש שמועה שהוא גם מסלסל גבות. הוא יבוא. כשהוא יבחר לבוא.

עוד לא. הוא עוד ממתין מעט ובוחן ממחבואו את הגן הבוטני ואת סביבות שיח הפירקנתה, שליד הקנים; לראות כמה מעריצים נאספו סביבו, אילו עוד ציפורים מתחרות על תשומת ליבם של הצפרים, וכן, גם כמה פירות עוד נותרו לאכול. הבוקר אנחנו ארבעה צפרים. לא רע. אך מסתובבים גם ארבעה פצחנים ורלית אחת, שמנתרת מגדת יובל לשנייה, ואלה עלולים להיות יריבים מרים בַּקְּרָב על הצפרים. אז הוא מתכנן את צעדיו, מתקרב קצת, חושף בערמומיות את האדמומית שתחת לכנפיו, שנדע שיש למה לחכות ושוב הוא ממתין. מעלינו, ענני צירוס גבוהים מספקים תאורה מושלמת, אירופית. הרוח עוברת בשיחים ועליהם מרשרשים בנחת. אדוות קלות מתעגלות באגם הקטן. ניתן לדמיין שאנו באיזו עיר אירופית שטופת שלווה. גם הקיכלי מוסיף נופך שכזה, של חוץ לארץ ואקלים ממוזג.

הוא עוד ממתין מעט ובוחן ממחבואו את הגן הבוטני ואת סביבות שיח הפירקנתה, שליד הקנים; לראות כמה מעריצים נאספו סביבו, אילו עוד ציפורים מתחרות על תשומת ליבם של הצפרים, וכן, גם כמה פירות עוד נותרו לאכול. הבוקר אנחנו ארבעה צפרים. לא רע.

קיכלי לבן-גבה
קיכלי לבן-גבה

הוא מרוצה מרמת הציפייה ומחליט שבאה העת, לחשוף לנו את מלוא תפארתו. הוא עף לקראתנו, נוחת על עץ המילה ומתחיל למלמל קלות. מקורו כמו מעיין, מפכה פרפור קל, פררררר….פררררר…ואז השירה. היא מפליגה על מי האגם: שריקה גבוהה, שקטה, מסלסלת ומתעגלת. בתוכה וסביבה נארגת המיית צלילים מורכבים, שרוכבים על השריקה השקטה, מדלגים ממנה ואליה בסולמות זרים ומוזרים. הקיכלי בוחן אותנו, מוודא שאנו מביטים, מקשיבים, לא מאפשר לנו להתנתק.

הוותיקים שבמכריו, הירושלמים שעולים אליו לרגל יומיום, מציעים לנו להתמקם סביב שיח הפירקנתה. הוא רעב, הם אומרים, מיד הוא יעוף אליו, "תתקרבו, תתקרבו," הם מזמינים בנדיבות של מארחים. מיכה ואני קצת חוששים, אומרים שלא צריך להגזים, הוא יפחד ויישאר על העץ. חבל. הירושלמים מגחכים, אומרים שאין מה לדאוג איתו, הוא התאהב במעמד הכוכב, "אתם תראו, הוא יבוא ויתקרב, הוא בכלל לא חושש." אנחנו נמשכים אחריהם, ובכל זאת שומרים על קצת מרחק. אינסטינקטים צפריים. הקיכלי זורק מבט, מפסיק את שירתו, מלשלש וצולל אל השיח. הוא נוחת עמוק בתוכו ומשם עושה דרכו החוצה, נע בין העלים הירוקים והפירות האדומים, זורק אלינו מבטים מתחנחנים, פתייניים. אנחנו מתקרבים עוד, צעדים הססניים ואז הססניים פחות. אנחנו כמעט במרחק נגיעה ממנו. הוא מקפיץ פרי אדום, בולע אותו וכל מבטו אומר סיפוק מההערצה, שמלטפת את כנפיו. עכשיו הוא מצטרף לירושלמים ומפרפר את הפררר… שלו, "בואו, בואו, אל תחששו, אני כאן, מחכה לכם. רוצים לראות איך אני מקפיץ פרי?" והוא שולח את מקורו, קוטף פרי, מקפיץ אותו וקוטף אותו שוב, מהאוויר. "נו," הוא מברר, "איך אני?"

הוא מרוצה מרמת הציפייה ומחליט שבאה העת, לחשוף לנו את מלוא תפארתו. הוא עף לקראתנו, נוחת על עץ המילה ומתחיל למלמל קלות. מקורו כמו מעיין, מפכה פרפור קל, פררררר….פררררר…ואז השירה. היא מפליגה על מי האגם: שריקה גבוהה, שקטה, מסלסלת ומתעגלת.

קיכלי לבן-גבה
קיכלי לבן-גבה

מיכה ואני לא יודעים מה לומר והוא מתגלגל מצחוק, "פרררר….פרררר…נחמד כאן אצלכם בירושלים." אנחנו מחייכים אליו בתשובה, והוא עף אל עץ המילה, להתנקות, לעכל, לחכות שיצטרף המעריץ החמישי. הוא יפה על רקע הענפים המשתרגים, שמבליטים את הניקוד שעל חזהו, את האדמומית שתחת לכנפיו השמוטות קמעה, את הגבה ואת השירה הזו, הזרה והמוזרה, הענוגה והעורגת. עכשיו להקה של פרושים נוחתת אל בין נשורת העלים. הם מלקטים מהקרקע חרצנים ופירות. הזכרים בצבעי חיזור, שבולטים על רקע העלים הכמושים. אנחנו נמשכים אליהם ומעץ המילה עולה אלינו הפרפור של הקיכלי במין תערובת של עלבון והתנשאות.

הוא מגביר את השירה ואנו מתנתקים מהפרושים, נמשכים לעברו כבחבלי קסם. הוא מחווה אלינו בראשו, בכנפיו, מסלסל לנו את שירתו והיא לחש קסם, מתווה את הנתיב אליו. אנו קרבים עוד ועוד. עיניו גדלות, הניצוץ בהן מתעגל, מאפיל. מבטו מהפנט, מזמין. האינסטינקטים הצפריים נחלשים, מתאיינים. עוד פסיעה לעברו, ועוד אחת, מפלסים דרך בין הענפים הדוקרניים, עד אליו. אישוניו אנושיים, מבלבלים. עיניו הן בור עצום, שסוגר עלינו. אין מהן מפלט וטוב.

קיכלי לבן-גבה
קיכלי לבן-גבה