החוגלה מזדקפת, מתנערת וחוזרת להדס ולענטז, עוברת בדילוג אל משכנו של משה. ירכיה שמנמנות, טבעת עינה מבריקה באדום, גם מַקּוֹרָהּ, שנראה כמשוח בשפתון. אני לא בטוח שמשה מעריך את החלטתה להתנקות דווקא מעל לקברו. היא לא מאוד חסודה, לא עם העינטוזים האלה ועם ירכיה השמנמנות והחשופות. והוא שוכב הרי ממש מתחת לה, רואה הכול. היא מתעלמת מהסערה שהיא מייצרת בעולם של מטה וממשיכה—כמטרוניתה—לסרק את נוצותיה בקפידה. משהו צד את תשומת ליבה וראשה חג ומתפתל, סב על צירו, ומבטה מקיף את השמיים והצדדים. היא מוטרדת, קופצת מטה מהמצבה ורצה בכבדות חושנית כמעט, להסתתר מאחורי קברה של שמחה. ראשה מציץ בעצבנות. אני מדלג אחריה, במעין משחק שמתבל תופסת במחבואים, כי הנה גופה הפתייני נחבא ושוב מופיע, מסתתר ומגיח. ראשה מיטלטל על צוואר קצרצר, מבצבץ ונעלם מאחורי הקברים. עינה מציצה בחצי תבהלה, והיא רצה הלאה. אני ממשיך אחריה, בכפיפה ובזחילה, כדי לא להוסיף לחששה. צוצלת עומדת על מעקה מוגבה, שמקיף את בית הקברות, ומביטה בנו בתמיהה. זוג מוזר. שריקות הסיסים ממשיכות לפרוע את דממת המתים.
החוגלה ממהרת, מנתרת אל קבר ומדלגת ממנו לקבר הבא, מקפצת בין מצבות ואני—נכבש בקסמיה—ממשיך לעקוב אחריה, שפוף ושקט. עכשיו היא עוצרת, סורקת סביבה ונרגעת. שוב היא מאפשרת לי להתקרב, בעודה נושמת אוויר פסגות לְקִרְבָּהּ. חָזָהּ מתמלא. מתרומם. אריה נאנח בקברו בהנאה, כאילו שמן טוב נמסך בעצמותיו היבשות. כנראה שפריצותה של החוגלה לא מפריעה לו, להיפך אפילו. יש מתים כאלה ויש כאלה. אני לומד להכיר אותם במשחק המתמשך עם החוגלה. היא מחטטת קלות בקרקע הטחובה, אולי מצאה דבר אוכל. הבטן של אריה מקרקרת. טוב, הוא גווייה צעירה יחסית ואיבריו עוד עימו. גם תאוותיו. אני מזרז את החוגלה, שתמשיך לשורת הקברים הבאה. נראה לי כי לא בטוח לה בקרבתו של האשמאי המת הזה. גם כשהוא טמון ד' אמות באדמה.
עכשיו היא עוצרת, סורקת סביבה ונרגעת. שוב היא מאפשרת לי להתקרב, בעודה נושמת אוויר פסגות לְקִרְבָּהּ. חָזָהּ מתמלא. מתרומם. אריה נאנח בקברו בהנאה, כאילו שמן טוב נמסך בעצמותיו היבשות. כנראה שפריצותה של החוגלה לא מפריעה לו, להיפך אפילו.
