העננים מתפזרים, הגשם פוסק והשמש מציצה. היא מותחת קרניים, מנסה להתרגל מחדש לתפקידה: לחמם ולייבש. הרבה זמן שהיא לא הייתה כאן. אני לובש את השכבות שפשטתי ויוצא אל הרצף. אני מספיק מודע לעצמי, כדי לא לקרוא למה שאני עומד לעשות צפרות. אני יוצא כדי לא לשבור את הרצף. נקודה. אחרי למעלה מ-1600 ימים, אני אצא גם על אלונקה. כלומר, אם רק אמצא מי שיסחוב אותה. לפחות על המצלמה אני מוותר. מוקד הכאב הוא חגורת הכתפיים ולא בא לי לתלות עליה את כל המשקל האופטי. אני מסתפק במשקפת וגם היא באה איתי, כי אלה הכללים. אני מועד בבוץ. השרירים מוחים כנגדי, אני מוחה כנגד הקורונה וקול התבונה נותר באילמותו. נמאס לתבונה למחות, שלא לומר לנסות ולאלף אותי בינה. אני צפר ועם זה היא נאלצת לחיות. גם קטי.
קר, רטוב וכואב. מבט ענוג של שתי צוצלות מהווה תחליף לאמפטיה אנושית וקול הנהי של החורפים תוספת ראויה לנהי נטול המען שלי. אני עוקב אחר הקולות עד לשטח הבור המגודר, על כל קוצי הברקן שבו, שבורקים באור השמש, שמביטה סביבה מאושרת. שמחתה מתנצנצת מבעד לטיפות, שתלויות בקצה הקוצים. לרגליי שלוליות ולירכיי עשבים מטוללים. הלחות מעפילה בגופי. פרחי חרדל לבן עולים מבין העשבים והקוצים. עוד מעט הם ישתלטו על צדי הדרכים והשדות. אך כעת הם רק נקודות בודדות, שמעטרות את הסביבה בצהוב רענן, שמצליח ללהוב, גם כשענן חולף מאפיר להרף את הנוף.
אני לובש את השכבות שפשטתי ויוצא אל הרצף. אני מספיק מודע לעצמי, כדי לא לקרוא למה שאני עומד לעשות צפרות. אני יוצא כדי לא לשבור את הרצף. נקודה. אחרי למעלה מ-1600 ימים, אני אצא גם על אלונקה.
