לייפר בלב סופה

הגשם נחלש ואנחנו יוצאים מהמכונית. הצבעים של הים נעים בין אפור פלדה לפלדה אפורה. הרוח מכה. מצב רוח מדכא באופן כללי. גם העננים מנמיכים ומאיימים, ורק בז נודד מאיר אותנו. אך הוא נעלם מאחורי הבניינים בצלילה מהירה. אז שוב משתלטת עלינו האפלולית האפורה והחורפית הזו. אני מעיף בים מבט רטוב ואומלל וארבעה שחפים קטנטנים עפים צפונה בצמוד לגלים. אני ממהר להכריז על שחפים גמדיים. רוני ויואב נדרכים ואז מתעצבנים עליי, כי אלה שחפי אגמים וכמותם יש כאן מלא. אני מנסה להצטדק ואומר שהים כאן עקום, עם כל הגלים האלה, והרגליים מועדות מהרוח, אז קשה לייצב את הטלסקופ. אבל הם—בתור עונש חינוכי—שולחים אותי למאפייה הקרובה, להביא איזה מאפה קיבוצי. אני מוחה. אני עלול להחמיץ איזה מגה ימי, שלא לדבר על הקמצנות הכרונית שלי, שמכאיבה בכיס. אבל הם נחושים ולא מותירים לי ברירות ואני הולך למאפייה, בדרך בועט באבנים קטנות, אבל גם אוסף צוצלת מנחמת ואת שרון, שהתבלבלה ומצאה את עצמה ליד המאפייה, במקום על החוף.

אני לוקח אותה ואת המאפים וחוזר אל החוף ואל שורת הטלסקופים, שהתארכה בינתיים בעוד אחד, כי גם יותם הגיע על מנת להירטב. ולולה—מהריח של המאפים—סולחת לי ומכשכשת לקראתי בזנבה ואני מתנחם בידידותה, כי רוני ויואב עוד כועסים עלי, ולי עוד כואב מהקנייה. אני מלטף אותה, ממלא את פי בשתיקה ובקרואסון ודוחף את עיני לטלסקופ, לסרוק את הים הריק, בבטן קצת יותר מלאה. דרומה וצפונה, צפונה ודרומה. עוד שחפי אגמים שאני מתאפק מלהכריז עליהם כגמדיים, שני שחפים עיטיים ועוד אחד. ואז מצפון לי נקודה שחרחרה, קטנטנה. ליבי מחמיץ איזו פעימה או שתיים, ואני מתמקד בנקודה: יסעורון, בחיי שיסעורון. וככל שהוא קרב, כך הוא נותר קטן. והוא גם שונה מהיסעורונים האטלנטיים של שנה שעברה. הוא קטן מהם ומעופו אינו תכליתי ונמרץ כמו ששלהם היה. הוא לא מתעלל בגלים כמו היסעורונים ההם, אלא מעופף מעל לגלים בקלילות, עושה איתם אהבה שמחה, כמו פרפר עם פרח.