דילוג לתוכן

עייפות חשוכת מרפא

ביקור אצל אמא | 13 בינואר 2024

הלחצן שעל קיר המסדרון פותח את דלת הזכוכית ואני יוצא עם אמא אל החצר ואל החורף, שנגלה לנו עם עציו המרשרשים ועל עליו התלושים והכמושים. צהבהבים, הם מיטלטלים במשבי הרוח, נבלמים באבני השפה, עד למשב הבא שבו שוב יגולגלו, מוסעים חסרי ישע מפינה לפינה. אמי מרעידה ברוח הקרה. היא שמוטה רפויה בכיסא הגלגלים, מקבלת בהכנעה את גזירת הזקנה, שבאה עם מנת החיים הקצובה. אני תוהה איך אפשר שֶׁגּוּפָהּ ממשיך לפכות רפיון, ממשיך להיחלש ובכל זאת ממשיך. ועוד קושיה מרחפת, מקשה: כמה חולשה יכול הגוף להכיל?

ביום החורפי ונשוב הרוח הזה, נטוש גן השעשועים הקטן מנכדים ומנינים. קול מצהלותיהם עולה מיחידות הדיור המוסקות, מתרפקים על סבתות שעודן נמרצות. צוצלות מהדסות בין מתקני הגן, עוברות מתחת לנדנדה, שמתנדנדת בכוחה של הרוח. צוצלת נבהלת מתנועתה העצמונית של הנדנדה ופורחת אל המדשאה הקרובה, מחרידה ממנוחתו פרפר חורפי, שמתרומם ומעופף לבן ואוורירי כרוח רפאים. צמדים של דיירים ומטפלים מתאמצים לקלוט מנות קטנות של חמימות, שהחמה החורפית מאצילה על הארץ ועליהם. פגר טרי של תור צווארון, שלא עמד לו כוחו, מוטל על האדמה הלחה. עלים מרקיבים מהווים לו מצע של מיתה. אני דוחף את כיסא הגלגלים לעקוף את הפגר, אך אמי ממילא אינה מבחינה בו, לא רואה גם את הדוכיפת, שאני מורה לה עליה, לא שומעת את הצווחות הקולניות של התוכים הנזירים. היא ממשיכה לפכות כך לחורף את רפיונה. את שיירי מרדנותה, היא מייחדת לסירוב זועף ועיקש, שלא לרכוס את הז'קט הסגול, שמוטל על שכמותיה הצמוקות.

ביום החורפי ונשוב הרוח הזה, נטוש גן השעשועים הקטן מנכדים ומנינים. קול מצהלותיהם עולה מיחידות הדיור המוסקות, מתרפקים על סבתות שעודן נמרצות. צוצלות מהדסות בין מתקני הגן, עוברות מתחת לנדנדה, שמתנדנדת בכוחה של הרוח.

צוצלת

פניה כבר אינם חרושי קמטים, כי אם חרוצים בהם, והם מתחתרים בעורה ובבשרה כמעוקים קטנים, שמעמיקים עד לרמצים המהבהבים של תודעתה, עד לאיי זיכרונה, שמבצבצים מהשיטיון כשירטונים שמציצים מאפלת הים. היום אני אכן בנה. אך אתמול, כך מגלה לי נוזה המטפלת, הייתי בֶּן-דּוֹדָהּ, ומחר מי יידע מה לה אהיה. או אולי כלל לא אהיה. וכמו השירטונים, גם הבהובי הזיכרון האלה, הם לעיתים מכשולי ניווט, שיש לדעת לתמרן סביבם, כדי שלא להעיר מתים מרבצם, על מנת שלא להכאיב לה במנוחתה. אני עוקף את איי הזיכרון, כמו שפעם—כך אני לפתע נזכר—הייתי מנווט את הצוללת, רוכן על המפה הימית בחדר הקרב הצפוף, ממליץ למפקד נתיבים בטוחים. אני מגלגל את כיסא הגלגלים במעגל רחב, שעוקף את איי זיכרונה ואת פגר התור, שנוצותיו מרעידות ברוח, כמו הייתה בו עוד רוח חיים. אנו מתעגלים בין צמדי הדיירים והמטפלים, חלקם מחייכים לאמי, רעבים לשיחה בטלה, אך עם אמי הם משחיתים את מאמציהם לבטלה.

אני מתיישב על ספסל ריק מאדם, מחנה את כיסא הגלגלים בזווית בה תקלוט אמי את אותה חמימות מעטה, שמקרינה החמה הרחומה. אני משתדל לנהל שיחה, להותירה עירה, אך שאלותיי ניגפות בפני עייפותה חשוכת המרפא, ואני מביט בה נופלת שוב אל תרדמה טרופה. אני קורא מעט, מתקשה להתרכז, כמו הייתה עייפותה מגיפה, שנדבקתי בה. היא מתעוררת לרגע, אם ניתן לקרוא לזה כך, ופניי מתלטפים במבטה, לפני שהוא נכבה אל עוד תנומה. עיניי תועות בין הדפים והפנים והציפורים. אני מדפדף בין הזמנים ונחלץ מהזיכרונות, אל העלים המוסעים סביבנו ברוח הסועה ואל הצוצלות המהדסות סמוך, קורנות באושר השמור למי שעיוור לפגעי הזמן.