דילוג לתוכן

הפפיון

מצפה נפתוח | 10 בינואר 2024

הילוכי לוחך את שיפולי הגבעה הלחה, אותה אני חולק בשכנות לא נוחה עם מחנה צבאי, שהוקם זמנית על כיפתה. לחות הלילה, שהצטברה על הצמחייה, חודרת אל תוך נעליי ומטפסת דרך הגרביים אל המכנסיים. אני נרעד בקור הירושלמי ולראשונה בחורף הזה, מתאבך מפי הבל קפוא של נשימה. קצות הגבעולים מתנצנצים בטיפות, שיוצרות מרבד מזדהר ורטוב. ניצנים מתפרצים אל האור הטוב. שועל מתרפק על קרן שמש ראשונה, מתפרקד ומתפנק בפרוות זנבו העבותה. דוחל מנתר אל ראש סירה קוצנית, אולי נם את הלילה בליבו של השיח. צבעיו עוד דהויים מצל וצינה. הוא מתנער, מנער מעל נוצותיו את הלחות וחובק את הצבעים, ששבים אליו מצללי השיח. עדר של צבאים חוצה את הדרך בריצה ובניתור. הזכר רועה את הרמון הנקבות שלו, נחיריו רוטטים בתאווה. אחוריו של עדר אחר מלבין בחמה, שמטפסת מהוססת וצוננת. תן הולך ובא בין שני העדרים, גם נחיריו רוטטים בתאווה, אך אחרת.

שועל מתרפק על קרן שמש ראשונה, מתפרקד ומתפנק בפרוות זנבו העבותה. דוחל מנתר אל ראש סירה קוצנית, אולי נם את הלילה בליבו של השיח. צבעיו עוד דהויים מצל וצינה. הוא מתנער, מנער מעל נוצותיו את הלחות וחובק את הצבעים, ששבים אליו מצללי השיח.

עץ בערפל
דוחל שחור-גרון. זכר

קריאות של פרושים מצויים מקיצות את עצי האלה. עפצים מתעבים בקצות הענפים, שהחורף הפשיט מעלים. נהי בודד של חורפי מהדהד מחורשת האורנים. צבא של עלי עיריות מנץ מהקרקע הטחובה והקרה. חלודת חזהו של אדום חזה מזדרחת מתפרחת סּוּמָק שחרחרה. שירתו נבלעת ברעש התנועה, בשיירות של רכבים המזדחלים לירושלים. טרטור של פשוש מפציע משדה של גבעולי שומר עירומים, מבסיסם נדחקים ועולים עלי השנה החדשה. זנבה החכלילי של חכלילית סלעים מיטלטל וקוצב את השניות הנוקפות. דאה מצטנפת בנוצותיה. היא כמו כתם מתמרח של הבל אפרורי, על רקע נצנוצי חלון של גורד שחקים רחוק. היא סורקת את סביבותיה ומבטה הבוער חורך משעול בעשבייה הרטובה. ממריאה, מתקדמת הדאה באותה דאייה ייחודית, כנפיה זקופות מעלה, דוקרות את הרקיע. היא עוצרת ממעופה וגופה מאבד גובה, נופל במהירות מטה—משלוח של מוות מתדפק על חייו של נברן.

כלנית בודדה, טיפה אדומה בים הטיפות הגדול. שריקת הדאה השבעה, שריקתו החדה של קיכלי רונן. אני מפלס דרכי בתוככי הלחות, מקיף את הגבעה שאסורה לי, תחומה למחנה צבאי סגור ומסוגר. הצבאים לוחכים את העשב הלח. עיניהם הגדולות לא פוסקות מלבחון את הצללים, שמרעידים בין עצי הזית, כמו אורבת שם להקה קדמונית של זאבים משחרים לטרף. שיירי זית משחירים מושכים כנופיה של בולבולים רעשניים. הם נדחפים עמוק בנוף העץ ומנקרים בפירות המרקיבים. בשמיים, רודפים שני עורבים אחר נץ, וסמוך לפני הקרקע, שחרור רודף שחרור, מניסו מעץ לעץ. צחקוק פוחז של בז מצוי, הבזקים מתכתיים של צופית, חיתוך מעופו של הקיכלי.

 זנבה החכלילי של חכלילית סלעים מיטלטל וקוצב את השניות הנוקפות. דאה מצטנפת בנוצותיה. היא כמו כתם מתמרח של הבל אפרורי, על רקע נצנוצי חלון של גורד שחקים רחוק. היא סורקת את סביבותיה ומבטה הבוער חורך משעול בעשבייה הרטובה.

דוחל שחור-גרון. נקבה
ניצן של שקד מצוי

הפריחה של עצי השקד מעפילה בהדרגה בהר, דרך חגורות שונות של קור. שם למטה, בעמק, העצים כבר שופעים בשלהבות פריחה קטנות, בוערים בְּלָבָן סמוק וצונן. סביבי מנצים העצים בביישנות, כמו יודעים שהם מקדימים את העת, שמיד יפרחו, אך ימצאו שמים דוממים וריקים ממאביקים. במעלה הגבעה, עוד קרחים העצים, מציעים לציפורים משקדי העונה שעברה. נקר שש אלי מרכולתם, קוטף שקד ועף גלי אל עיקולי גזע משורג. שם, הוא מנסה לפצח את קליפתו המעוצה. קול תיפופו פורע את הדממה ומעיר ניצן נוסף, שממהר להיפתח ולפרוח, היישר אל מקורה המייחל של צופית רעבה.

פפיון שדות מנתר בציוץ כפול אל תפרחת הַסֻּמָּק. הוא מביט בי, ונעטף מופתע בקרבתי. עינו בי ועיני בו, עולמי עולמו ועולמו עולמי. אופקינו מתמזגים ולהרף חטוף הוא שָׂם בי מבטחו ואני שוכח ומשתכח מהעולם, שוקע באישונו המתנצנץ. לרגע חולף אחד, רק שנינו קיימים, והיקום כולו מאבד מממשותו. ואז נובחות חוגלות והפפיון מתעשת, מצייץ ומתעופף.

בולבול ממושקף
פפיון שדות