דילוג לתוכן

לונטיק

ייסורי הטוויצ'ר | 30 בדצמבר 2023 עד ה-4 בינואר 2024

לקטי מספיקה הבעת הפנים שלי, כדי לדעת מה אני עומד לומר, ולפני שאני מספיק לפתוח את הפה, היא אומרת שזו המשפחה שלי ולא שלה, אז שלא אטיל עליה אחריות לכך שהפסדתי לייפר או שניים, "זה העניין, פיקי, נכון?". עכשיו אני מלעלע כמו דג מחוץ למים, רגליי בוטשות בחול, ואני מרגיש את הדם אוזל מפניי, מחזי ומרגליי, שעוברות למוד של נמלול. עוד מעט אני מתמוטט כאן וקטי עסוקה בחלוקת אחריות? כאילו מה? עכשיו, באמצע המשבר הקיומי שלי, זה הזמן לדבר על אחריות!?! ואפשר לחשוב. הרי אם, למשל, היא הייתה דורשת לשנות את מועד האזכרה לאבא שלי, אז הייתי יכול להיות עכשיו באילת עם יואב, רוני וערד, סופר את מָטָר הלייפרים שמרטיב את לחיי, כמו מָן מהשמיים. אז מי אחראי? אה, מי?

אבל לא. היא מתעקשת להדגיש שהאזכרה היא לאבי, כלומר שהאירוע הוא של המשפחה שלי, לא שלה, אז אני האחראי, או האשם, או השד יודע מה. אני מביט בה נסער, רוצה להסביר לה את גודל המשבר שאני בעיצומו, איך מצאתי את עצמי בחוף של נתניה עם פַּרְפּוּר ולב מפרפר, שלוש מיינות, ייאוש תהומי ושני שחפים ארמניים, במקום להיות כעת בלגונה של אילת עם הצוללן הפסיפי הראשון לישראל ואחרי בוקר עם סבכי אשלים ששר בערבה, כאילו הוא מחזר לטיני בגיאורגיה. זאת אומרת, שביום אחד איבדתי שני לייפרים, והיא מסרבת לקחת אחריות. כאילו שהיא לא חתומה על הכתובה, בה כתוב באותיות קידוש לבנה, שהיא האחראית לסוך את נפשי המיוסרת בגשם תמידי של לייפרים. אשת חיל מי ימצא הרחק מרשימות החיים. לא ככה?

לקטי מספיקה הבעת הפנים שלי, כדי לדעת מה אני עומד לומר, ולפני שאני מספיק לפתוח את הפה, היא אומרת שזו המשפחה שלי ולא שלה, אז שלא אטיל עליה אחריות לכך שהפסדתי לייפר או שניים, "זה העניין, פיקי, נכון?".

צוללן פסיפי
צוללן פסיפי

מאוכזב, אני מועד ממנה לכיוון החוף, וכשאני נופל בְּשׁוֹק על ברכיי והגלים הקרים לוחכים את שוקיי, אפילו ענבר מראה סימנים קלים של דאגה חולפת לחיי. החוף הנתנייתי מתערפל בהכרתי, נעלם מבינתי שהתבלעה ואני זועק אל השמיים: "אבא, אוי אבא, תראה מה האזכרה שלך עושה לי! מה רע עשיתי לך בימי חייך, שהחלטת לתזמן את האזכרה שלך, למועד בו תמיד מופיעים מגה נדירים?" נהמה מתגלגלת אליי מהרקיע הריק וקולו של אבי, מעוטר בנימות קלות של טרוניה וטינה, מהדהד אליי, "אתה שואל ברצינות, פיקי?" אני מוחה דמעה ועוד דמעה ועל ברכיי מהנהן לכן, והוא: "אתה באמת רוצה שאזכיר לך הכל, אבל את כל מה שעוללת כדי לאמלל את חיי? כי אתה יודע, בני, לי כאן למעלה, יש את כל הזמן שבעולם, אבל אתה שם למטה, בטח שוב ממהר לרדוף אחרי איזו ציפור. אז אני לא בטוח שיש לך את הזמן או הסבלנות לרשימת מעלליך המלאה." ובזה הוא נעלם בענן ולא טורח עוד לענות לנהי קריאתי.

אני מתקשר ליואב ואז לרוני ולערד, מאשים אותם בקול רועד, והם מיתממים, אומרים שהזמינו אותי להצטרף אליהם, אז מה אני רוצה מהם. ויואב עוד מגדיל לְעַנּוֹת אותי ומזכיר לי, שהוא הזהיר אותי שאני עוד אתחרט, "ומה ענית, פיקי? להזכיר לך?" ורעם צחוקו מתגלגל אליי מהחוף הצפוני, מפזר את ההולוגרמה של הצוללן, שהצלחתי לייצר לרגע על פני הים הנתניתי. וכך, במשך שבת שלמה אני מושלך מהאחד לשני וכולם חומקים, מסרבים לקחת אחריות על מצוקת הלייפר המוחמץ, מצוקת שני הלייפרים המוחמצים, מצוקת הלב המתכווץ, עד כדי אסון מתקרב.

מהכעס והאכזבה והיגון העמוק, אני נודר שאני לא יורד לאילת כדי לראות את הצוללן. לא מגיע לו שאראה אותו וממילא הוא כל כך דומה לצוללן שחור-גרון, אז מה כבר הטעם. בי נשבעתי, שאני נשאר בבית והולך לעבוד כמו בן אדם שפוי. וכך אני נוהג ביום ראשון וביום שני וגם בחלק ניכר מיום שלישי. אני נחוש לעמוד בהבטחתי ונאבק בעוויתות הגוף ובלחץ בחזה, בהלמות הרקות ובעיניים מפלבלות, בזיעה המוגברת ובשלפוחית השתן המתכווצת. בלילות אני מתהפך על משכבי, בימים מועד על עומדי, מצוי בשינה שאינה שינה וערות שאינה ערות, במין חיים בלימבו שכזה, שהם חיי הטוויצ'ר הסובל מחסך. ואל תוך הייסורים הלא אנושיים האלה, עוד נדחפים "חברים" המנסים להדיח אותי לִדְבַר טוויצ' ולהבין מה קרה לי ואיך עוד לא נסעתי ומתי כן, ותזכור, פיקי, שהוא ראשון לישראל ויודע לעוף (רשימה חלקית ולא מובחרת בהחלט: דודו ורוני ויואב וערד ורן וניתאי ואלדד ונטע אחותי (מה קשור נטע אחותי!) ואורי שהיה הגרוע מכולם, ניאץ וקילל והאשים אותי בחֵירוּב סדרי עולם ובהתדרדרות לשפיות). והם כולם מהנהנים בראשם לאי אימון, כשאני אומר להם שאני עם הטוויצ'ים גמרתי ושהצוללן לא מעניין אותי.

מאוכזב, אני מועד ממנה לכיוון החוף, וכשאני נופל בְּשׁוֹק על ברכיי והגלים הקרים לוחכים את שוקיי, אפילו ענבר מראה סימנים קלים של דאגה חולפת לחיי. החוף הנתנייתי מתערפל בהכרתי, נעלם מבינתי שהתבלעה

צוללן פסיפי
צוללן פסיפי
אני בהודיה

ובצהריי יום שלישי, כשאני רגע לפני קריסת מערכות מלאה, מחליט מיכה שהתייסרתי די והותר, ומציע לי בכאילו חביבות לקחת אותי ביום חמישי לאילת ולצוללן, וכל חומות ההגנה שבניתי קורסות ואני יוצא מהלימבו וניעור לחיים, ושואל אם באמת ומתי ולמה אי אפשר יותר מוקדם, והוא עונה בנחת ואומר, שבכל זאת יש לנו שיעורים ללמד, "אבל איך שהם נגמרים, פיקי, אני לוקח אותך לאילת שתראה את הצוללן, ואם אראה שהלב שלך לפני קריסה, נעצור גם רגע בקטורה, בשביל סבכי האשלים, שירווח לך ותנוח דעתך". ואז הוא מוסיף, ש – "וואי, פיקי אתה ממש רועד וחיוור, תחזיק מעמד עד לאילת?" ואני רוצה לחנוק אותו ולהסביר לו שהשאלה אינה אם אחזיק מעמד עד אילת, אלא אם אחזיק מעמד עד ליום חמישי והאם הצוללן ימתין והאם ישיר לי הסבכי, "כי אם לא מיכה, אם לא, אני בטח אפול שדוד ותצטרך לטפל בענייני קבורה בים ולמה לך כל הבלגן".

אבל מיכה לא מתרגש. נראה שכמו קטי, הוא רגיל כבר אלי ולשיגיונותיי, ומשום מה שניהם גם מוכנים לסבול אותן ואותי (וגם את דרישותיי שיביא אוכל ומים שיספיקו לי ליומיים ואם הוא מתעקש, אז גם קצת בשבילו. אבל אל דאגה מיכה, הבפלות המשומשות עליי!!!). ביומיים הנותרים, הוא מגיש לי מדי פעם מחולל חמצן להיטיב את נשימתי, מושיט לי פתקים בהרצאות כשאני שוכח מה לומר, ובאופן כללי סועד אותי עד לרביעי בלילה. ואז, נעזר ביהונתן, מוליך אותי מיכה—כי ברכיי פקות ורגליי אינן מתפקדות—לאוטו, ושניהם לוקחים אותי לאילת ולצוללן, ששוחה בנחת ולא מבין על מה המהומה.

(וכן, גם סבכי האשלים והדולפינה המגובננת המתינו לי)

דולפינה מגובננת
סבכי אשלים