"הייתם פה פעם?" שואלת אמי את השאלה הקבועה שלה, ואני מוכן לה ועונה שכן, יצא לנו לבקר פה פעם או פעמיים בעבר, ואז היא משיבה בחיוך צופן סוד, ש"תדע שזה לא הבית שלי. זה הבית של המטפלת ההיא, נו, איך קוראים לה?", ואני מזכיר לה, שלמטפלת קוראים נוזה, ו-"מה זאת אומרת הבית של נוזה, אמא? איך לא הבית שלך?", ואמא, מלאת ביטחון עצמי, עונה שבטח שזה לא הבית שלה. שהבית שאנחנו יושבים בו כעת, דומה בדיוק לבית שלה, אבל הוא לא. ועוד היא מוסיפה—כרגיל—שיש כאן עוד הרבה בתים בדיוק כמו שלה, לא רק זה של נוזה, "הרבה בתים". ושוב היא מחייכת את החיוך צופן הסוד, שאומר שהיא יודעת הכל ושאי אפשר לעבוד עליה.
ואני שואל אותה בפעם המי יודע כמה, איך יכול להיות שיש כאן הרבה בתים בדיוק כמו שלה, אבל לה לא ברור למה אני חושב שזו תעלומה כזו גדולה. היא רוכנת אלי מעט מכיסא הגלגלים ומספרת בחצי לחישה, שהאחראית על השיווק של הדיור המוגן, "שמאז התקדמה להנהלה, כן?", מאוד אהבה את העיצוב של הבית וכמה פעמים ביקשה אישור להביא לכאן את המתעניינים, "כמו בית לדוגמא, כן?". ובדיעבד, כך אמא מוסיפה ומספרת לי באותה חצי לחישה, ששמורה לשיחה הקבועה הזו, היא גילתה שהאחראית כל כך אהבה את הבית, שהיא העתיקה אותו הרבה פעמים, "אבל העתיקה בדיוק, גם את הציורים שעל הקירות, ואת שלט הכניסה, עם השמות של אבא ושלי," ושיירי הגבות הצבועות שלה מתרוממות בגאווה. ובייאוש אני שואל את שאלת ההמשך הקבועה, "אז אם הבתים זהים, איך את יודעת, שזה לא הבית שלך, אלא אחד מהאחרים?" והיא מחייכת וזורקת את הקלף המנצח, "מה, לא היית אצלי אף פעם?". כי ברור לחלוטין, שכל מי שהיה אצלה בבית, ולו פעם אחת, היה מבחין בדקויות ההבדלים בין אותם בתים זהים. ואז, אחרי שהיא הכריעה את הדיון בניצחון טיעוני מהדהד, היא שואלת אותי בדאגה, "אבל איפה אתה גר?" ואני מזכיר לה שאני גר בחולדה, ואז היא ממשיכה ומבררת איפה נטע גרה ואיפה יוני, וכשאני מסיים להזכיר לה איפה גרה נטע ואיפה יוני גר, היא שואלת בדאגה איפה קטי ואני גרים. לפחות היא זוכרת את השמות. גם את של נגה ושל שחף, אבל את קיומה של ענבר היא שכחה.
