דילוג לתוכן

עמק צורים בחורף

תצפית חורפית | 19 בדצמבר 2023

עמק צורים, ירושלים

כשהייתי פה פעם אחרונה, מתישהו באמצע יוני, משלו בו הקיץ והיובש ואיתם הקוצים והפרפרים והשחור של שטחים מפויחים משריפות מקומיות. עלים נאנקו מעומס חום, שורשים ניחרו מיובשה של האדמה החרבה. זוג כרוונים הסתווה על רקע הקרקע הקשה, כוס נם על הגזעים המשורגים ומיינות הרעישו עולמות. חרדונים התמידו בשתיקתם הקדמונית. כמה ירקונים פלו זרעים מקוצים, דוכיפתיות פרשו כתריהן וסיסי חומות התענגו על כיפתו המוזהבת של מסגד אל-אקצא. מאז, התעצם הקיץ וגווע ומלחמה פרצה ומסרבת לגווע. חצי שנה לא הייתי פה, והיובש התחלף בירוק חורפי והחום הפך לקור, שקנה אחיזה בסלעי הגיר הירושלמי. עצי האלה השירו את עליהם ולבשו מראה שלדי ועירום. הסיסים נעלמו, אך זמן כה רב עבר מאז אותה פעם אחרונה, שבקרוב הם ישובו חזרה. אל הירקונים הצטרפו עשרות רבות של פרושים מצויים, גם כמה עשרות של פרושי הרים, שצובעים את עירום האלה בצבעיהם הבוערים. הקרקע לחה וירוקה עד אושר, שלרגע מוחה את ייאוש המלחמה.

אני מתיישב על אבן הגיר. הקור הירושלמי שהיא ספגה בלילה, חודר מבעד למכנסיים ומקפיא אותי. אני מתבונן בעיר שפרושה לפניי וממתין לפרושים, שיירגעו ויאפשרו להתקרב. אך כלבים משוטטים ונץ רעב סובבים את העץ והפרושים פורחים ויוצאים למעוף בשמי העיר הקרים. שוב ושוב. ציוץ של נחליאלי, תקתוק קצוב של אדומי-חזה וצקצוק מהיר של קיכלים רוננים. עוד ועוד קריאות כבושות של פרושים. קולות החורף הירושלמי. אך מתוכם כבר בוקעים ניצנים של צליל אביבי. ירגזים מנסים קולם בשירת חיזור ונקר מתרגל את מקורו, מתופף על גזע עץ, לזמן אליו בת זוג, שהתרחקה ונעלמה.

חצי שנה לא הייתי פה, והיובש התחלף בירוק חורפי והחום הפך לקור, שקנה אחיזה בסלעי הגיר הירושלמי. עצי האלה השירו את עליהם ולבשו מראה שלדי ועירום. הסיסים נעלמו, אך זמן כה רב עבר מאז אותה פעם אחרונה, שבקרוב הם ישובו חזרה.

פרוש הרים
ירושלים

הפרושים חששניים והססניים, לא מאפשרים לי לקרוב. מבטם רהוי, ניצוץ מודאג בוקע מעינם השחורה. אני נואש מהם וקם מאבן הגיר הקפואה, הולך אל תוך כרם הזיתים, לחפש בו גיבתונים. לשווא. כיפת הזהב של אל-אקצא מתנצנצת מבין העצים, מרטיטה שתי צלליות של דוחלים שחורי-גרון. זנב מרעיד של חכלילית סלעים, שחרור שר ומיינות מרעישות עולמות. כאז כן עתה, קיץ וחורף בעמק צורים. עוד קיכלי רונן פולח את השמיים, בעקבותיו הנץ המורעב ובעקבותיו כנופיית עורבים גברתנים. הנץ חומק מרודפיו ואני חומק עמוק יותר אל תוך כרם הזיתים, מפריח עוד ועוד פרושים מצויים ופרושי הרים, שמלקטים חרצני זיתים מהקרקע הירוקה. הם מתעופפים אל העצים החשופים, העירומים. אור חורף אוורירי ושקוף חודר מבין הענפים, חושף צדודיות של ציפורים חסרות מנוחה. פרושי ההרים רושפים בצבעי כתום ושחור ומחיים את עץ האלה המנומנם. הם כאריג חמים על בדיו העירומים, כצרי לנפשי. נוצותיהם מציתות ניצנים ראשונים, שצצים בקצותיהם של ענפי העצים. אביב בחובו של חורף, אכזבה בחובה של תקווה.

עמק צורים