המפענח

מצדה השני של הדלת כבר עולה קולו של חיים, מפלים מפכים של תָּאַנִיָּוֹת וְתוֹאֲנוֹת, נהי בעל איכויות אנושיות, שהוא סיגל לעצמו בשבועות האחרונים, כאילו למד לדבר ומנסה, כמעט במילים, להעביר את שלל תלונותיו: איך זה שאני נוטש אותו, או מעז לצאת וליהנות בלעדיו. אני פותח את הדלת והוא שם, תולה בי את מבטו. גם אישוניו העכורים אנושיים כל כך והאשדות הגוברים ובלתי פוסקים של התלונות, עולים אליי מלועו: אז מה אם כשיצאתי הוא עוד ישן, כמה זמן לוקח לי לצפר וכמה הוא אמור לחכות לי ככה, ואיך אני בכלל יכול לצפר כשאני יודע שהוא מחכה לי, וזה לא יפה וככה לא עושים.

עמוק בליבת קולו עוד נותר משהו כלבי, אך הליבה נעטפת בכל כך הרבה אנושי ואני נתקף באשמה, ומתכופף ללטף אותו, והוא—תוך כדי הנהי האנושי—מתעגל למין בייגל לא לגמרי אנושי, ראשו משיק לזנבו, שמכשכש בעוצמה של סופה ימית ומעיף כל דבר שעומד בדרכו: דגל המחאה, ששעון על מזוזות הדלת וממתין לימים רעים פחות, ונעל בית של ענבר, שמתעופפת מעוצמת המכה. ואני נסוג לכיוון המטבח וחיים מסתחרר בעקבותיי וכוסות מתכת רב פעמיות מוטחות ברעש אל הרצפה, והוא שולח בי מבט מיוסר ומכל העוצמה הזו אני נרתע עוד, והוא אחריי והוא חג סביבי וסביב עצמו, ואיכשהו ראשו חומק ממכות הזנב, אך רגליי נחבטות ממנו ואני מועד ועכשיו הוא מקרב את פניו האנושיים לפניי ומתקשר לי את כל הצלילים שהעירו אותו מוקדם מדי ושבשלם הוא חיכה וחיכה ואני לא באתי וככה לא עושים.