והנה נוחתים ביננו אוכלי הזרעים, להקות להקות, עיניהם נוצצות בשמחת היום שבא. חוחיות צבעוניות ופטפטניות, טְפְרֵיהֶן חובקים את הגבעולים, מקוריהן נשלחים מתוך הפנים האדומים, ננעצים בקוצים, שולפים את הזרעים וכשהן שבעות, פוצחות החוחיות בצהלת הודיה. דרורים ספרדיים נוחתים, מיושבים בדעתם ומכובדים, עוטים מותנייה שחורה לחזם. גם בעיניהם הניצוץ, שמשותף פה לכולם, השמחה הזו ביום ובי ובאחיי הקוצים ובזרעים שאנו מגישים להם כתקרובת מזינה. תפוחית טועה בי וקרבה. חזה שטוף בוורוד רך. אנו נלכדים בדיאלוג של מבטים סקרניים. היא מזהה את המוזרות שבי, את כובע הצמר והאצבעות הנימוחות, אך לא אכפת לה. היא קדה אל הקוצים ופולה מהם את מנת הזרעים שלה.
הירח מצטעף בְּשָׁל של ענני נוצה. הוא מתנער מהם, נחשף במלואו ושוב מתכסה, מטיל בנו צללים רכים. ארבעה מגלנים פולחים את ליבו, עגור חובש את פצעיו. שלדג לבן-חזה מצטהל בקול, חוגלות נובחות עמומות וקול הנהי של החורפים קרב ומתחזק. להקה של כשלושים מהם, אבני חן בכייניות ויפות, קרבים במעוף מזדהר ומתפזרים בחלקת גן-העדן שלי. הם נוחתים על הקוצים, שמתלקחים בצהוב הלוהב שלהם, בוערים כלפידי תמיד. אף לא אחד מהחורפים נוחת עליי.
הירח מצטעף בְּשָׁל של ענני נוצה. הוא מתנער מהם, נחשף במלואו ושוב מתכסה, מטיל בנו צללים רכים. ארבעה מגלנים פולחים את ליבו, עגור חובש את פצעיו.
