קרב עיקשות

"אף איש שלום לא שבר אותי, וגם אתה לא תשבור אותי", גוערת קטי בחיים, באותה נימה אמזונית, שבוקעת ממנה אל מול כל גילוי עקשנות שלי ושל צאצאיי. חיים מצטנף בפינתו, קצת מבוהל מרוח הקרב שהיא מפגינה, אך ממשיך להתעקש, שלא לאכול מקערתו. נגה ונימרודי החליפו לו את התפריט, לאוכל היפואלרגני עשוי דגים, שהוא מאוד לא אוהב. אז מדי כמה ימים הוא מקפיד להפגין את מחאתו בשביתת רעב עיקשת. גם הבוקר. כולנו כבר ניסינו לשדל אותו וכשלנו וכעת תורה של קטי לנסות. היא למודת ניסיון בהתמודדות עם העיקשות האיש שלומית, ואף אחד מאתנו, כאמור, עוד לא שבר אותה. היא מנסה בטוב והיא מנסה ברע, מלטפת וגוערת, דברי כיבושין ודברי תוכחה, כל מנעד הטקטיקות שנוסו בהצלחה על בני המשפחה. אך לתדהמתה, חיים עומד במריו וסוגר את לועו.

כולנו מודאגים לבריאותו, אך אני גם די מרוצה מאופיו ומדרבן את עיקשותו. מנסה שאף אחד לא ישים לב, שאני מעודד אותו לעמוד על שלו. אבל הם שמים לב, בטח שמים לב, וקטי נוזפת בי ומאשימה את העקשנות של חיים בגנים שלי ואני מתגונן, "איך יכול להיות קטי? מילא הילדים, אבל חיים! איך הגנים שלי?". קטי לא מתרצה ונועצת בי את המבט הזעוף ונוזפת בי, אומרת שהגיע הזמן בגילי, שאלמד לקחת אחריות. אני קצת נעלב, מרכין את הראש בהכנעה ולוקח אחריות על הגנטיקה של חיים.