הנסיעה להחזירו לבסיס, הייתה אחרת, עגמומית כמו בטוויץ' שהתפספס, הרבה יותר מבטוויץ' שהתפספס. ניסיתי לחלוב ממנו פרטים מרגיעים, והוא מתכנס בשתיקה של ביטחון שדה, ואני מבין אותו, חצי מבין, ומחליף נושאים כמו גרביים, אך לא כמו הגרביים שלו, אותם לא החליף שלושה שבועות. והשיבה לבד הביתה, לאחר שהורדתי אותו בשערי הבסיס, בין לובשי מדים רבים, חלקם שבים וחלקם הולכים, הייתה כבדה כמו מובילי הטנקים שפקקו את הכביש, מלאה בדאגה וגעגועים עגמומיים לבן, שנפרדתי ממנו אך עתה. אני מנסה לשכנע את עצמי שלא הפקרתי אותו בבסיס, כי הגיעה עת של חילופי תפקידים. שאין אני עוד האב המגונן של ילד חסר ישע. הבן, שעקדתי לאדמתה של ישראל, הוא שאמור להיות עתה המגן. אך אני מתמלא צינה אכזרית. כעס עצמי, על שנתתי לו להתבגר מהר מדי, לעזוב את מבטחו של הבית, לצאת מאחריותי, משליטתי, מתחת למוטת כנפיי, שבימים האחרונים התכווצה, מתאימה עצמה לגוף שממהר להזדקן. אני מתעב את עצמי על שנתתי לו ללמוד את מגע הפלדה, על שלא עשיתי די, למרות שידעתי אני את מגעה. אני נוהג באיטיות ושוקע בשיר המיוסר של אגדה יפנית, לוחש עם ליאור ייני את סופו: "כל העולם דממה, כל העולם שממה," ומחזיר את השיר לתחילתו, שוב ושוב, כולי הזדהות עם הברבורה שקרעה בבשרה וצללה בצילו.
ואת היומיים ששחף היה אתנו. איך ניסה לבלוע אותם, להספיק בהם רגילה שלמה, לפגוש חברים שאיכשהו גם נמצאו בבית, לאכול אוכל ביתי (לא שחסר להם אוכל, הוא שב ומבטיח), וכן, גם לשוחח עם מי שאיבדה את עולמה. ואנחנו ניסינו להידחף, להבטיח לנו משבצות מצומצמות של זמן איתו, לבלוע אותו בעיניים, בחיבוקים, להרעיף אהבה, לנסות ולהסתיר את הדאגה. ורק חיים, סרוח בסלון, רדום ולא מבין על מה המהומה, רק קופץ להסתער על נימרודי, כשהוא מגיע מהמילואים לחופשות קצרות.
אני נוהג באיטיות ושוקע בשיר המיוסר של אגדה יפנית, לוחש עם ליאור ייני את סופו: "כל העולם דממה, כל העולם שממה," ומחזיר את השיר לתחילתו, שוב ושוב, כולי הזדהות עם הברבורה שקרעה בבשרה וצללה בצילו.
