זוג דוחלים שחורי-גרון רועשים, נובעים סדרה בלתי פוסקת של שריקות וחריקות. הם מכריזים על הנחלה החורפית, שכבשו זה עתה ונעלמה להם בענן הסמיך. הם עפים משלדי עצים לקוצים מרקיבים, עוצרים להרף, עפים ונבלעים בערפל. הוא מתעבה על עורי כרסס זעיר ואז כטיפות קטנטנות ומעקצצות. נביחה של חוגלה, עמומה כיתר הקריאות הציפוריות. להקה של חוחיות נוחתת על הקוצים הלחים. הן נטולות גוונים באור המתאבך והופכות אחת עם הקוצים החדגוניים. נשטף מהן הצהוב הזועק והאדום הבוהק. כאחת הדרורים הן. גם הירוק הזרחני של הבזבוזים הסתחף בערפל והפך אפרורי.
אני ממשיך וחג על עומדי, מפכה ערפל סמיך. השמש נסוגה בבושת פנים, לא ניתן לדעת אן. כנראה טבעה במטעים המרוחקים. אפילו צללים אינה משליכה. זנבות מתנדנדים של נחליאלים מסיעים גלי ענן. צלליות כהות של קאקים ושריקות לא חדות של פפיונים אדומי-גרון. אני מתנער מירוק של דררה שהגיחה מהאפרורית ונעלמה אל תוכו, הותירה מעט ירוק שנדבק לעורי ואני שוטף אותו מעלי ברסס הקריר. עורבני מטיח בקרקע אגוזי פקאן. גם עורב. אך הוא בלתי נראה. אני יכול רק לשמוע את קולות החבטה של האגוז, ששוב ושוב הוא משליך אל הקרקע, את הפקיעה העמומה של קליפתו המתנפצת, את קריאת הניצחון הצרודה שלו.
חזה לבן של שלדג, ניצוץ מהטורקיז שעל גבו ושוב הערפל, שמסתער ומתאבך ומטביע אותי ואותו, במוך בלתי חדיר. רק דאה עומדת במטע, נינוחה ונראית. אפרוריותה הבהירה נישאת אל מעל לאפרוריות הסמיכה של הערפל. היא רוכבת עליו, מאלפת אותו ורודה בו. ובעירת מבטה האדום נוקבת בו נקבים מתלקחים.
