דילוג לתוכן

רעמי מלחמה וצהלת חוחיות

שדות חולדה במלחמה | 13 באוקטובר 2023

גופי לומד להכיר סוגי צינה שונים, להבחין ביניהם ולתת בהם סימנים: יש את הצינה החמימה והברוכה שלאחר חודשי קיץ ארוכים, זו הַמְּלֻוָּה בשובו של הנחליאלי; יש את הצינה העיקשת והצורבת, זאת שלאחר כמה בקרים נושכת בעור, כי לא מורגלים בה עוד וממשיכים לשכוח להתעטף בבגדים חמים; ויש את הצינה האחרת, הארורה, ההיא שמצמיתה ולא מרפה, צינת העצב וְהַפַּלָּצוּת, שֶׁמְּלֻוָּה במפלצות המתכת הנורות והטסות והמתפוצצות. היא, שמיום שבת שלטת על כל אחיותיה ועלי, ומתמרנת אותי ומניעה את ידי שוב ושוב אל הטלפון הנייד.

זו מלחמתי הקטנה והפרטית, להיאבק ביד שנעה להתעדכן במתרחש, בתקיפות מכאן ומכאן, בממדי ההרס והאימה, בתילי תלים של צילומים מקיבוצי ההריגה. אבל זו מלחמה אבודה, והיד נשלחת מעצמה, או בשליחותו של איזה רצון עלום, שאינני ער לו והוא רודה בי וכופה עלי את מאווייו. וכך, בשעות המוקדמות של הבקרים, אני מסב לשולחן הקק"ל שקרוב לביתי ומצפר, או עושה את עצמי מצפר. כי היד, היד הזו, הנשלחת בשליחות לא לי ומעכירה את רוחי.

זו מלחמתי הקטנה והפרטית, להיאבק ביד שנעה להתעדכן במתרחש, בתקיפות מכאן ומכאן, בממדי ההרס והאימה, בתילי תלים של צילומים מקיבוצי ההריגה. אבל זו מלחמה אבודה, והיד נשלחת מעצמה

עננים
צוצלת

מאחוריי עולה השמש בין בתי חולדה הדרוכה. לפניי פרושים השדות והקוצים והציפורים המקפצות ועפות ומצייצות. לנגד עיניי מהבהב הנייד את החדשות והחורבן וההרג משני צדי הגבול הפרוץ. מעליי כלי הטיס שממריאים או נוחתים, כבדים ממטענם שיוטל מיד, או כאילו קלים, כי כבר הוטל.

הקוצים לחים מהיורה, שעבר כאן ושיגר בנו רעמים, שהצטרפו לרעמי המלחמה. חוחיות נוחתות אל תוך לחות החרולים ואורגים בה רקמה חיה ועדינה. כתמי ראשם האדום, בעירת הכתמים הצהובים ושתיקת השחור המפויח שבכנפיהן. אני סולח להן על מצהלות קולן, שמתנקש בצינה שפשתה בבשרי וּמְפַשֵּׁט בו כתמי חמימות זמניים. הדאה מגיעה לרפרף מעל לשדה, יפה ואימתנית כמלאך המוות. קטלנית כמותו. החוחיות נְדַמּוֹת והנברנים מצווחים בשריקות חדות את אימתם. היא מרפרפת מעל לנקודה אחת, עוברת לנקודה שניה ומרפרפת מעליה. מבט עיניה האדומות חורש תלמים חדשים בשדה, מריץ נברנים מבועתים ממחילה למחילה, עד שנופל אחד בטפריה והיא מעופפת עם טרפה בעדינות מטעה.

מאחוריי עולה השמש בין בתי חולדה הדרוכה. לפניי פרושים השדות והקוצים והציפורים המקפצות ועפות ומצייצות. לנגד עיניי מהבהב הנייד את החדשות והחורבן וההרג משני צדי הגבול הפרוץ.

דאה שחורת-כתף
חוחיות

אני מונה את נחמותיי אחת לאחת: הציוץ הכפול של הנחליאלי, שריקות הפפיונים והניגון שפורטת הזריחה על קימוריי הענן ממערב. חוצפת הקאקים למסך את רעמיי ההמראות, הבית בשמו של הדרור וחריקת התריס שקטי העלתה כל בוקר, לפני שנסעה לסייע לפליטי העוטף. הטפיחה על שכמי מהשומר שהוזעק לזהותי, החשוד המאיים הזה שיושב עם משקפת ומתצפת בפאתי היישוב, והמבט הלבן של התנשמת במשמרת השמירה הלילית שלי. פטפוט הבולבולים והחשש המבולבל של כסופי המקור. הזנבות המזדקרים של הפשוש, המתיקות של העלוויות האפורות וההידוס הענוג של הצוצלת. הניצוץ בעינה. שמוליק שהולך אחורנית בשדות, אולי ייסב את גלגלי הזמן אחורה ויעלים מחיינו את הסיוט. ההתגייסות ההמונית. סנוניות הרפת ששוטפות אותי ממערב, הביקור של נימרוד אצל נגה והשקט הבוטח מכיוונו של שחף. שמחת החיים של ענבר ואפילו יבבות השמחה של חיים, כשהוא רואה אותי שב, אימץ אותי לחיקו בלית ברירה.

והחוחיות. החוחיות. החוחיות. על הצבעים והמצהלות שלהן. יברך אותן מי שלא ברך את עמי האזור.

שמוליק הולך אחורנית
כסוף-מקור הודי