דילוג לתוכן

שובו של הנחליאלי

צינת סתיו בחולדה | 5 בספטמבר 2023

החמימות של צינת הסתיו מקבלת את פניי הבוקר. חיכיתי לה ארוכות, שתעלה ארוכה על מכוות החום של הארץ ותמסוך את בשרי בקרירות רעננה. מעליי רקיע שהתעבה לשמיכת עננים רכים ומוכיים, שאני ממהר להתכסות בה, להתכרבל בה ובתקווה לציוצים הדו-הברתיים של נחליאלי לבן. כי אלו השמיים הסתוויים מהם יומטרו הנחליאלים ואני בשדות, ממתין לחבק אותם, לאפוף את עייפות הנדידה שלהם ולעטוף אותם בכיסופים, שבאו סוף סוף על סיפוקם. השמש מתקשה לפלס לעצמה נתיב דרך העננים; צעיפים שפעם הם סמיכים ופעם קלושים, מתפזרים מפניה ומתכנסים סביבה, מכסים וחושפים, מתכסים ונחשפים. רימונים מתלקחים באש הזריחה, האדום המתעגל שלהם נמסך בזה המתאבך של החמה. צלליות עצים רומצות ואז רושפות ובוערות בזיווה של הזריחה. מעליהם ניצתים העננים כגיזת זהב. קצותיהם נשלחים כאצבעות מפללות, כאניצי קיץ שבא אל קיצו ומתחנן על נפשו. אבל די היה לי בו ולבי עם הסתיו ועם התקווה הגלומה בו ובשמיו לנחליאלי לבן.

השמש מתקשה לפלס לעצמה נתיב דרך העננים; צעיפים שפעם הם סמיכים ופעם קלושים, מתפזרים מפניה ומתכנסים סביבה, מכסים וחושפים, מתכסים ונחשפים. רימונים מתלקחים באש הזריחה, האדום המתעגל שלהם נמסך בזה המתאבך של החמה.

מסורים רועשים מחלקת הזית שנכרתת להופכה לפלחה, רוטורים מטרטרים של מסוק ממריא וטרקטור מקרטע. נדמה שכל רעשי העולם ארבו להתנפל עלי, למסך את הקולות להם אני מייחל. אך הנה קריאות הקאקים. גם הם ממבשרי הסתיו בחולדה. כי בקיץ הם נמלטים אל הקרירות של הרי ירושלים ורק עכשיו הם מעזים לרדת מטה, אל השפלה הפנימית ואל הבל חומה. היום יש מהם רק חמישה, אך בימים הקרובים יצטרפו אליהם עשרות רבות וייצרו מושבת חורף רעשנית, שתשכים אותי בקריאותיה. והנה השריקות הגבוהות של פפיונים אדומי-גרון וכמה קריאות צרודות של נחליאלים צהובים ופפיוני עצים. השמיים מתערבלים עליי, עננים לשים עצמם אל צורות משתנות, מטילים צללים מתפתלים על השדה החרוש. יונים נבהלות מהכתמים הכהים, שזוחלים אליהן ומטפסים עליהן והן ממריאות להיבלע במבטח העננים, שכמעט וצוחקים לטיפשותן. טרטור של עפרוננים חולפים נארג לקנון עם סלסולי השירה של עפרונים מצויצים יציבים.

אך הנה קריאות הקאקים. גם הם ממבשרי הסתיו בחולדה. כי בקיץ הם נמלטים אל הקרירות של הרי ירושלים ורק עכשיו הם מעזים לרדת מטה, אל השפלה הפנימית ואל הבל חומה.

סנוניות רפת עושות אהבה שמחה עם שיירי הזריחה, צבעיה דועכים במהירות אל יום חמים. שני חיוויאים נחים רדומים על עץ אקליפטוס, עיניהם בוהקות למרחקים. שמוליק חולף. אחת לו קיץ או חורף, הוא מחייך יחף. דררות מצרחות והשמיים ריקים מציוצי נחליאלים. אני מתנחם בכחלילי רימון שיונקים צוף מארכובית שבטבטית, שפורחת לרגלי מטע הרימונים. גם הם יצירי סתיו, ציורים שבריריים. אני שוקע בהם, במחושים הנעים, בחדק הנפרש וננעץ בפרחים הזעירים, בכנפיהם הנפרשות ומתכנסות. ואז, כשלכת של סתיו, נושרים עליי ציוציו של נחליאלי לבן ומעופו הגלי לוטף את כיסופיי.

כחליל רימון