פניו מתקדרים, בעיניו מלטשים ברקים את שיניהם ורעמים נאספים בחזהו, מאיימים להתפרץ בבריטון לא מדוד. "פיקי, הבטחת לי. ואני נשבע לך, שאם אתה לא נותן לי את החצובה עכשיו, אני מגלה לכולם, איך מעדת מאחוריי ולא הצלחת לראות את העלווית כהה בבשור ואת עלווית ההרים בהר הצופים." אני נבהל, נרעד ואומר שאין סיכוי, שהוא לא יהרוס לי את הטיקים המפוברקים האלה. מה כולם יחשבו עליי? אבל הוא זועף, ומהפחד אני שולח את היד עוד מילימטר, וזהו, נתקע. אפילו הָאִיּוּם הֶאָיֹם הזה נכשל.
פניו מתקדרים עוד, כאילו שזה בכלל אפשרי. אך לבו נכמר והוא מתרכך, בכל זאת מיכה. ויש גם ציפורים לראות. אז הוא משנה גישה, "קדימה פיקי, אני יודע שאתה רוצה. ואתה יכול. אני סומך עליך. רק עוד מאמץ קטן, שלח את היד עוד טיפה, עוד טיפלה. אתה יכול לעשות את זה, קדימה. החצובה כבר כמעט כאן. ואם תצליח, אני לוקח אותך לראות גיבתון שחור-פנים, שאני מחריש אצלי בחצר." פניי מתמלאים אור ואני מתמלא בתקווה ובנחישות, אבל כל כמה שאני מנסה, היד רועדת והפער לא נסגר. חרדת הנטישה חזקה ממני ומהתקווה לראות גיבתון שחור-פנים. חזקה גם מהרצון הטוב, שבאתי מצויד בו, פעם אחת בחיים, להתגייס ולהראות למיכה שאני יכול לא רק לקחת, אלא גם לתת. טוב, לא בדיוק לתת, אבל גם להשאיל זה לא רע, תודו.
אבל עכשיו אני תקוע. ככה, עם היד מושטת, כמעט מגיעה, אבל לא, ועם מיכה שניסה הכל, בטוב וברע, באיום ובהבטחה, ומתחיל לאבד את הסבלנות אליי, בטח עם המוני הציפורים שבטח חולפות מעלינו בשדות טל-שחר, שמתייפייפים לנדידה. ולא מיכה ולא אני צופים או מחפשים אותן, כי שנינו תקועים ככה, עם חצובה סדוקה שמסרבת להשתחרר מידי, או ידי שמסרבת לשחרר את החצובה, או אני, שמסרב לשחרר משהו מחזקתי, לא חשוב מה, או לכמה זמן.
ואז מיכה צועק, "תראה, פיקי, ציפור!" ואני, רק מהפחד להחמיץ, מסתובב וזועק, "איפה? איזו ציפור?" וכשאני מבין שהוא עבד עליי, מאוחר מדי. הלכה החצובה.
