מכלאות הזיכרון

בדרך צפונה, לאמי, צפה גופת אבי. היא עולה ממכלאות הזיכרון הטבועות ושוכבת מוטלת על מיטת מותו, מונחת לה בשלווה שקטה, שמתרסקות עליה סערות החיים הממשיכים. כך, לפתע פתאום, בנהיגה צפונה בכביש 4, מצטיירים לי פרטי אותו בוקר עתיק בבהירות מתעתעת ומבעיתה, ומבטי חומק מהם ללטף את שיחי הקיקיון שֶׁלְּשׁוּל הכביש ואת השלדג, שניצב עליהם, מציג לראווה את חזהו הלבן. הדרך חולפת בין עתה ובין אז. מכוניות עוקפות, צפירות, ואמי ישובה בסלון הדומם, מטופלת בצוותי הרפואה, שזה עתה חתמו על תעודת הפטירה שלו. אני סוגר את הדלת להתייחד איתו, ומפתיע את עצמי: כורע ונושק למצחו, שכבר קר ולבן. פתיתים של חמימות נפלטים מגופו, מתנדפים בחלל החדר החורפי ואובדים לעולמי עד. אני מתקשר למזכירות לבטל את השיעורים להיום והקצוות של קולי נסדקים ואז ליבו של קולי נשבר וכל כולו מתרסק, ואני מתנצל ומנתק, והגופה ממלאת את כל החדר בנוכחותה ואני לא יכול עוד ופותח את הדלת לנשום חיים ויוצא אל אמי ואל צוותי הרפואה ואל ההמתנה לאחי ולאחותי, ולזמן שיתנער וישוב לזרום תחת שמי חורף שטופי גשם, והמכונית גולשת לחניה בתוך רקיע קיצי ומאובק.

אמי מחכה לנו באותו הסלון, בצילם של תעתועי אי צלילות ועם פחות חיים בקרבה. אני מנסה לפענח עבורה את מפת הקשרים המשפחתיים, לפני החתונה הקרבה של ניתאי. כי היא מתעקשת שהוא בן- דּוֹדָהּ ובגילה, ואיך יתכן שהוא כבר מתחתן, ומה איתי, מתי אני אתחתן וקטי, שלצידי, מתגייסת לסייע לי בסבלנות אין קץ, ושולפת תמונות, מסבירה מי שייך למי ואת החלוקה לדורות השונים, וזה לא שיש רבים כל כך, אבל גם הלא רבים חומקים ממשמעות ומפשר, וטובעים בהתאיינות הזיכרון, מתפיסתה את עצמה כעלמה צעירה, שאין סיכוי שיש לה נכד, בטח לא נכד מתחתן והיא מחייכת אלינו בביטול ידעני. אני יודע שנכון יותר לזרום איתה, אבל לא יכול. אני מדבר עם נטע אחותי, אמו של ניתאי, נכדה של אמי, אלמנתו של אבי, ונטע אומרת שבתחילת השבוע אמא דווקא הייתה צלולה, אולי נפלתי על יום לא טוב שלה, ואני מבין שאולי היום הלא טוב הוא שלי, עם גופת אבי, שבכביש 4 נמלטה ממכלאות הזיכרון הטבועות, צפה ועלתה, ועתה מעיקה עלי בנוכחותה.