שיחנית ונישואין

ואנחנו עוד נותרנו שם, ממתינים, מקווים לעוד הופעה. אצל חלקנו האכזבה עמוקה ומרה יותר, כי לא כולנו הספקנו לראות את ההבלחה של הגבה, ואנו מתפזרים לאורך השטח ולרוחבו, משדרגים כל קנית ופשוש לשיחנית המבוקשת, מנחמים את הצפרים שממשיכים לזרום מכיוון החוף, מעודדים אותם, שאם היא הציצה, הרי שהיא עוד פה ובטח שהיא תופיע שוב. אך הזמן חולף והניחומים משנים את תוכנם: לא שהיא שוב תופיע, רק מאשרים זה לזה כמה שהשיחנית הזו אפרורית ומשעממת, לפחות כמו החיים של טוויצ'רים, כנראה שיותר. וכולנו מהנהנים בהסכמה כבויה, בעוד הניצוץ שבעין מסגיר את התשוקה לראותה.

ולבסוף, הייאוש, מתוגבר בחום המהביל, מכניע אותנו, בטח את אלה מביננו שנוצרים את הצצתה החטופה של הציפור. ואנו נסוגים אל המדרגות המוצלות של המבנה ויואב שופת את הקפה ואני שולף את חבילת הבפלות, שנסעה וחזרה איתי ועם מיכה לאילת, פעמיים בעצם, אז בטוח שכעת היא בשלה לאכילה. וכולם מעווים את הפנים, אך מקבלים את הדין ואוכלים איתי את הבפלות, סוללים את הדרך לחבילה חדשה, להדרים ולהצפין איזו פעם או פעמיים. ואז הם גם מגלים שהיום יום הנישואין שלי ושל קטי ומשיקים ספל בספל ופוצחים במצהלת הצעקות עליי, עד שאני נכנע ומקבל את הזר מידיו של עמיר. ויואב נוהג אותנו למזכרת בתיה, שם מחכה לי המכונית ואני נוסע לחולדה, ומושיט לקטי את הזר, שקצת התעייף במהלך הנסיעה, ויש איתי גם צרור מוכן של תירוצים, אבל הוא מיותר, כי קטי צוחקת ושואלת אם ראיתי את הציפור שביקשה נפשי, ואני מחייך במבוכה ומהנהן לכן, וקטי נושקת לי ויש לנו לפנינו, עוד חצי שלם של יום נישואין.

* הערה חשובה: כפי שכתבתי בפוסט ואדגיש שוב, הפרח שקטפנו, חמנית מצויה, הוא מין פולש ואגרסיבי. לא פרח בר. בחיים לא היינו קוטפים פרחי בר. אפילו לא בשביל יום נישואין