קטה מורגנה

ואז, כשהכול סגור וחתום, הוא נוחת לו בנחת מהחופשה ביוון, עוד מלא במאכלים האלה, באוזו ובבריזה המרעננת ויש לו אנרגיות לאינספור ספירות של חוברות (וגם הוא וגם אני יודעים, שלא חשוב לאן ישלחו אותנו, מספר החוברות שנספור יעפיל עד לאפס מאופס). ועוד הוא מעז לשאול אותי, החצוף, אם התגעגעתי אליו. אין לי מושג מה עבר, או עובר לו בראש, אבל מה שזה לא יהיה, יתאדה עוד מעט בחום של עזוז וגם בזעם, שקורן ממני. ורק שלא יְדֻוַּח עוד שצלדף מהחוף. לטובתו.

גם את שלמה הוא הפיל בפח וגם הוא ניצב כאן איתי ואיתו, לא מבין מה נפל עליו. אנחנו עומדים בנקודה השלישית או הרביעית של הספירה, אולי זו בכלל החמישית. אני לא יודע באיזו נקודה אנחנו, אבל מה זה כבר משנה. אין נפש ציפור בכל המרחב וגם אם הייתה, לא היינו מצליחים לראות אותה דרך אדי החום, שמעפילים מהקרקע ורוקדים מעלינו דֶבְּקָה מעורבת בהורה המדורה. העורב, שלעג לנו בבוקר, נעלם מזמן לאיזה מסתור חצי מעונן. השמש מעלה אותנו על המוקד והסלע היחיד בכל הסביבה, מלחית ומחפש צל בזחילה איטית. והוא? הוא צופה על סביבותיו, מחפש חוברות, ניצב זקוף ונחוש, כמו קברניט שלא שת ליבו, שספינתו פסקה משוט ושוקעת בים המדבר שתחתיו.